האגדה מספרת על שני פרופסורים לכלכלה המטיילים בקמפוס האוניברסיטה. לפתע, אחד מהם מבחין בשטר של 200 ש"ח המונח על המדרכה. הוא פונה לחברו בהפתעה: "תראה, שטר של 200 ש"ח מונח שם!". חברו, מבלי להסיט את מבטו מהדרך, משיב בביטחון: "זה בלתי אפשרי. לו זה היה שטר אמיתי, מישהו כבר מזמן היה מרים אותו". האנקדוטה הזו היא הביטוי הציורי ביותר ל "תיאוריית השוק היעיל" . התיאוריה גורסת כי בשוק משוכלל ומרובה שחקנים, כל המידע הרלוונטי כבר מגולם במחיר הנכס. אם קיימת "מציאה" או עיוות במחיר, כוחות השוק

בקיץ האחרון ביקרתי בכותל. ניגש אליי קבצן. סימנתי לו ביד את התנועה המתנצלת של 'אין לי מזומן', וציפיתי שהוא ימשיך הלאה אל האדם הבא. אבל האיש לא ויתר. הוא עצר, פתח את התיק שלו ושלף, לתדהמתי, מסוף אשראי קטן. עמדתי שם המום והבנתי שמשהו עמוק השתנה. עולם התרומות, ואפילו עולם הקבצנים, עבר רשמית לעידן הפינטק. אנחנו הישראלים נחשבים לעם נדיב מאוד, וזה לא רק דימוי עצמי מחמיא אלא עובדה שמתבטאת במספרים מרשימים המלמדים על חוסן לאומי בשעת מבחן. כדי להבין את עוצמת הפרץ, מנתוני פלטפורמת Jgive

המקרה של תוכנית ׳חיסכון לכל ילד׳ "תשמע, קיבלתי את המכתב מהביטוח הלאומי על 'חיסכון לכל ילד'. כולם אומרים לי לבחור במסלול של 'סיכון מוגבר', אבל איך אני יכולה לעשות דבר כזה? זו הילדה שלי, בארי הקטנה, הכסף הזה אמור להיות בשביל הלימודים או החתונה שלה, למה שאסכן אותו בבורסה?".  כך נפתחה שיחת טלפון שקיבלתי מאמא טריה. בין ההתרגשות לקולות הבכי ברקע, היא נשמעה מוטרדת באמת. השאלה של האמא היא אולי אחת הנפוצות ביותר שאני פוגש, והיא נוגעת בנקודה הכי רגישה שלנו – האחריות ההורית והרצון לשמור

איך שער הדולר משפיע על הפנסיה שלנו פעם, כל ישראל חיה בדולר. אני עוד זוכר את אבא שלי, מחזיק את ׳גלובס׳ ומחפש את הריבוע הקטן עם שער החליפין היציג. בשנות התשעים, אם היית רוצה לשכור דירה בירושלים או בתל אביב, היית מדבר ב”מאות דולרים”, או לפחות מצמיד את החוזה לדולר כאילו מדובר בחוק טבע. קבלנים מכרו דירות לפי דולר, ואפילו עורכי דין נקבו בשכר טרחה במונחים ירוקים. זה לא קרה בגלל חיבה יתרה לאמריקה, אלא בגלל חוסר אמון עמוק בשקל. אחרי שנים של אינפלציה דוהרת ואי יציבות, אנשים חיפשו עוגן

לפני כמה שנים עמדתי בתור במאפייה השכונתית. בעל בית הקפה שבקצה הרחוב עמד לידי. הוא קנה שלושה כיכרות מהלחם המיוחד ויצא. כעבור זמן קצר ישבתי אצלו לקפה. אותו לחם הוגש ללקוחות – פרוס עם שמן זית וזעתר. המחיר מן הסתם היה גבוה בהרבה ממה שהוא שילם במאפייה. מה הוא עשה בעצם? הוא לא אפה לחם ולא שיפר את המתכון. הוא קנה מוצר בשוק שבו מוכרים לחם, מכר אותו בשוק שבו מוכרים חוויה. אותה כיכר לחם במרחק של כמה צעדים -  שני מחירים שונים לחלוטין. זו דוגמה לארביטראז': עשיית רווח מזיהוי פער בערך. הפע

"תקשיב, אני באמת רוצה להתחיל להשקיע השנה," אמר לי חבר טוב בערב ראש השנה האזרחי אשתקד, כשישבנו בבית קפה קטן בירושלים. "אבל עכשיו כבר סוף השנה, אז אני חושב שאני פשוט אחכה לינואר ואז אתחיל ברצינות. החלטה של שנה חדשה, אתה יודע איך זה." שאלתי אותו איפה הכסף נמצא כרגע, והוא ענה בפשטות שהוא בעובר ושב, "אבל בינואר אני מתחיל!".  שנה אחרי, באותו בית קפה ובאותו שולחן, שאלתי אותו איך הולך עם ההשקעות שלו. הוא נאנח עמוק ואמר שהוא פשוט לא הגיע לזה, אבל השנה, בטוח, הוא מתחיל.  אם פתחתם את תי

אחד הרגעים הקבועים בפגישות ייעוץ פיננסי קורה לקראת בסוף. הכול כבר מסודר: קרן החירום, הפנסיה במסלול נכון, והוראות קבע לחיסכון ולהשקעה הוקמו. לכאורה – הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. ואז, רגע לפני שקמים מהכיסאות, מגיעה השאלה. לפעמים היא נאמרת בסקרנות, לפעמים בחצי חיוך, ולפעמים עם תחושת החמצה קלה, כאילו סיימנו את שלב הטירונות ועכשיו צריך לעבור לדבר האמיתי. "אוקיי," הם שואלים, "אז מה השלב הבא?". כמעט תמיד, ה"שלב הבא" הזה מתנקז למילה אחת, טעונה ומעוררת דמיון: מינוף . הרעיון מובן ומפתה.

"אמא, למה כולם כל כך מתרגשים?" שאלה ביתי השבוע בדרך הביתה. "בחדשות אמרו שבנק ישראל הוריד את הריבית ברבע אחוז. מה זה בכלל משנה?" ואז אחד החברים בקבוצת ההורים שאל בדיוק את אותה השאלה. האמת היא שלפעמים רק כשאנחנו מצליחים להסביר משהו לילד אנחנו מבינים אותו בעצמנו. התחלתי להסביר לה, ונזכרתי במשל שעזר לי לפני שנתיים כשהריבית עלתה. אז השתמשתי במשל של מזגן - בנק ישראל הוא כמו המזגן במשרד, מנסה לשמור על טמפרטורה נעימה. כשהכלכלה "רותחת" והמחירים עולים מהר מדי, הוא מקרר. כשהכלכלה קרה מד

או למה קבוצות קטנות מנצחות את הרוב כל פעם מחדש לפני כמה חודשים ישבתי עם לקוח שרצה לפתוח עסק בתחום שלא אכנס לפרטים שלו. הוא הגיע מתרגש, עם תוכנית עסקית מבריקה, מחירים תחרותיים, ורעיון שבאמת יכול היה לשפר את המצב של הרבה אנשים. "יש רק בעיה אחת", הוא אמר. "צריך רישיון מהמשרד הממשלתי הרלוונטי. ושם יושבת ועדה שמורכבת בעיקר מאנשים שכבר עובדים בתחום. הם אלה שמחליטים מי נכנס". חייכתי חיוך עצוב. "אז אתה מבין שהסיכוי שלך..." "אפסי", הוא השלים את המשפט. "הם לא ידחו אותי בגלל שאני לא טוב