כמה שאלות אפשר לדחוס לפתק אחד?

הבחירות בפתח, ומה עם הכלכלה?

כשהתור במכולת הזיז מנדטים

בשנת 1951 אזרח ישראלי באמת היה יכול להעביר את הקול שלו למפלגה אחרת בגלל התור במכולת. המדינה הצעירה חייתה במשטר הצנע. הממשלה חילקה פנקסי נקודות, הגבילה רכישה של מוצרי יסוד והתערבה עמוקות בניהול המשק. מפלגת הציונים הכלליים, שדגלה בשוק חופשי יותר וביוזמה פרטית, הפכה את המחסור ואת ההתערבות הממשלתית לנושא בחירות מרכזי. הסיסמה שלהם, "תנו לחיות בארץ הזאת", פנתה בדיוק למקום הזה. זה עבד. המפלגה זינקה משבעה מנדטים לעשרים והייתה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. כשנה וחצי אחר כך היא כבר הצטרפה לממשלת בן-גוריון, ובשנים הבאות הלך משטר הקיצוב והצטמצם. הציונים הכלליים לא ביטלו לבדם את הצנע, אבל הכוח שנולד מהוויכוח הכלכלי בקלפי הפך גם לכוח פוליטי. נסו לדמיין היום עשרים מנדטים שזזים בגלל מחיר הביצים.

כשימין ושמאל דיברו גם על כסף

תקופות ארוכות בחלק גדול מהפוליטיקה המערבית התארגנה במידה רבה החלוקה בין ימין לשמאל סביב שאלות כלכליות: מי צריך לשלם יותר מס. כמה גדולה צריכה להיות מדינת הרווחה. כמה כוח לתת לאיגודי עובדים. מי צריך להחזיק בתעשיות ובתשתיות. כמה חופש לתת לשוק וכמה להתערב בו. המפה מעולם לא הייתה נקייה לגמרי. היו גם דת, לאומיות, הגירה, גזע וזהות. אבל במקומות רבים היה אפשר לנחש לא-רע את עמדתו הכלכלית של אדם לפי המחנה הפוליטי שלו. פועלים ושכבות עממיות נטו יותר למפלגות שמאל וסוציאל-דמוקרטיה; בעלי עסקים והמעמדות המבוססים נטו יותר לימין. אצלנו הקשר הזה הלך ונעשה הרבה פחות ברור.

(כרזת בחירות של מפא״י מ-1951, הלועגת לסיסמת הציונים הכלליים ״תנו לחיות בארץ הזאת״. על רקע הצנע והוויכוח על הפיקוח הממשלתי הציגה מפא״י את תומכי השוק החופשי כבורגנים שבעים המבקשים להסיר את ההגבלות לטובת עצמם)

1967: נקודת המפנה הראשונה

גם לפני מלחמת ששת הימים היו בישראל ויכוחים עמוקים על ביטחון ולאומיות. אבל 1967 הניחה במרכז הפוליטיקה שאלה עצומה שקשה היה להתחרות בה: מה עושים בשטחים ששוחררו, להחזיק או לוותר. להתיישב או לסגת. ארץ ישראל השלמה או פשרה טריטוריאלית. בעשור שלאחר מכן נטענו המילים ימין ושמאל עוד ועוד במשמעות הזאת. הימין בישראל נעשה מזוהה עם עמדה ניצית יותר ועם התנגדות לוויתורים טריטוריאליים, והשמאל עם נכונות גדולה יותר לפשרה מדינית. הכלכלה לא נעלמה. המשיכו להתווכח על ההסתדרות, קצבאות, מיסים, חברות ממשלתיות ושוק חופשי. היא פשוט איבדה בהדרגה את הבעלות על המילים ימין ושמאל. ואז הגיע המהפך של 1977 והפך את העסק למסובך עוד יותר.

1977: כשהמעמד והפתק הפסיקו ללכת יחד

בישראל של העשורים הראשונים עדיין היה קשר מסוים בין מעמד חברתי ובין המחנה הפוליטי. המהפך של 1977 הראה עד כמה הקשר הזה כבר נסדק. מצביעים רבים מהפריפריה, ובעיקר בני עדות שנשאו תחושת קיפוח עמוקה כלפי שלטון מפא"י, עברו לליכוד בראשות בגין. הבחירה שלהם לא נבעה משכנועם בבת אחת שצריך להפריט חברות ממשלתיות או להפחית מס חברות. לרבים היא הייתה קשורה למסורת, לזהות, לייצוג ולתחושה שיש סוף סוף מפלגה שרואה אותם. כך נוצר אחד המאפיינים המעניינים של הפוליטיקה הישראלית: קבוצות שבמפה הכלכלית האירופית הקלסית היו עשויות להיות הבסיס של השמאל החברתי נעשו בסיס מרכזי של הימין הישראלי. במקביל עם השנים נעשה השמאל מזוהה יותר עם אוכלוסיות משכילות ומבוססות. המעמד הכלכלי והפתק בקלפי כבר לא הלכו בהכרח לאותו כיוון.

מאז רק נוספו עוד שאלות לפתק: דת ומדינה, גיוס חרדים, מערכת המשפט, זהותה היהודית של המדינה, יחסי רוב ומיעוט, וכמובן ביטחון ומלחמה. צריך לעצור כאן לרגע: אף אחת מהשאלות האלה אינה הסחת דעת. אם אדם חושב ששאלת הביטחון תקבע את עתיד ילדיו, שמאבק על מערכת המשפט יקבע את אופייה של המדינה או שוויכוח על דת ומדינה נוגע לזהותה הבסיסית של ישראל, הגיוני לגמרי שהוא ייתן להן משקל גדול. הבעיה מתחילה רק כשהעובדה שהכלכלה אינה במקום הראשון שולחת אותה אוטומטית למקום האחרון.

הכלכלה זזה בקצב אחר

התזוזה של הכלכלה באה לידי ביטוי בהתייקרות של הקניות בסופר. בעוד מאתיים שקל שנוספו להחזר המשכנתה. בשכר שעלה קצת פחות מהמחירים. בעוד חוג שכבר לא נכנס בתקציב, ובעוד חודש שבו לא נשאר כסף להעביר לחיסכון. אין רגע שמופיעה בטלפון התרעה: "היום מצבכם הכלכלי הורע מאוד". עד שאנחנו מבחינים בשינוי, הוא כבר קרה. גם התמריץ הפוליטי עובד בהתאם. עימות על ביטחון, על משפט או על זהות מעורר תגובה מיידית. רפורמה אמיתית בדיור, בתעסוקה, בתחרות או במיסוי דורשת לפעמים שנים של עבודה אפורה, עימות עם קבוצות אינטרס ומחיר בהווה בשביל תוצאה שתגיע אחרי מערכת הבחירות הבאה.

פתק אחד, הרבה קווים אדומים

וכאן הבוחר שמגיע לקלפי מתמודד עם בעיה כמעט בלתי אפשרית. יכול להיות שהוא ימני בביטחון ובהתיישבות, ליברלי בדת ומדינה, מתון בסוגיות משפטיות וסוציאלי בכלכלה או כל צירוף אחר. אבל בקלפי אין שאלון. יש פתק אחד, ועליו שם של מפלגה שבאה כחבילה.

ובכן, מה עושה אדם שהכלכלה חשובה לו, אבל יש נושאים שחשובים לו יותר?

אפשר לחשוב על ההצבעה בשני שלבים:

בשלב הראשון קובעים את גבולות הגזרה: אילו מפלגות בכלל יכולות לקבל את הקול שלכם בהתחשבות בקווים האדומים שלכם בענייני ביטחון, זהות, דת, משפט וכל נושא אחר שעקרוני לכם. אם נשארה יותר מאפשרות אחת, כאן הכלכלה יכולה להתחיל לעבוד. מי מציגה תוכנית רצינית יותר? מי יודעת לומר לא רק מה היא רוצה לתת, אלא גם מאיפה הכסף? מי מטפלת ביוקר המחיה ובדיור לאורך הקדנציה, ומי נזכרת בכיס שלכם כשהבחירות מתקרבות ומבטיחה כל מיני דברים ״בחינם״?

לא צריך לעבור מימין לשמאל בגלל חשבון החשמל כדי לתת לכלכלה כוח פוליטי. די שמפלגה תדע שהיא עלולה לאבד את הקול שלכם למפלגה סמוכה בתוך אותו מחנה בגלל ניהול כלכלי גרוע.

ומה אם אחרי כל הקווים האדומים נשארה לכם רק מפלגה אחת?

גם אז הכלכלה לא חייבת להיעלם. במקרה כזה השאלה עוברת מ"למי אצביע" ל"איזו מפלגה אני דורש לקבל". מי שמתפקד למפלגה יכול להשפיע בפריימריז כשיש כאלה, אפשר לדרוש מנבחריה עמדות כלכליות ברורות, ואפשר ליצור לחץ דווקא ברגעים שנכתבים בהם מצעים והסכמים קואליציוניים. אתם אולי לקוחות שבויים של המחנה, אבל אין סיבה להיות לקוחות אדישים של המפלגה.

כנראה לא נחזור ל-1951, וגם לא בטוח שאנחנו רוצים. החיים בישראל מורכבים מכדי להסתדר סביב מחיר הביצים בלבד. אבל יש הבדל גדול בין לומר שהכלכלה אינה במקום הראשון ובין לתת לה מקום אחרון. יש לנו הרבה שאלות ופתק אחד. אחרי שקבענו על מה איננו מוכנים להתפשר, כדאי להשאיר גם לכיס זכות הצבעה.