שנת שבתון יכולה להיות מתנה נהדרת. מאחוריה עומד חיסכון שעשוי לצמוח למאות אלפי שקלים, וההחלטה מה לעשות בו מתקבלת לעיתים כבר בטופס הראשון בעבודה - בלי שאיש הסביר שזו החלטה. כ־260 אלף עובדי ועובדות הוראה פתחו השבוע את שנת הלימודים. הילדים הגיעו עם תיקים חדשים, ההורים צילמו אותם בשער, והמורים ניסו לזכור את השמות, לפענח את המערכת ולגלות איך עובד השלט של המזגן בכיתה. מאחורי מערכת השעות הגלויה של בית הספר פועלת מערכת נוספת, שקטה וכמעט בלתי נראית: מערכת הכסף שנצבר עבור המורים לאורך ש

מה שרפואה מונעת ופנסייה מלמדות אותנו על עצמנו, מה מגיע לנו מקופת החולים, ולמה המערכת לא תרדוף אחרינו כדי שנממש את זכותנו. על פי דו"ח מבקר המדינה, רק כשליש מהילדים בישראל קיבלו טיפול שיניים במסגרת הזכאות בקופת החולים. טיפולי המניעה ניתנים ללא תשלום, וב-2021 לבדה הוקצו לתחום כ-750 מיליון שקלים. ובכל זאת רוב הילדים נשארו מחוץ למרפאה: חלק מההורים לא הכירו את הזכות, ואחרים לא הצליחו למצוא תור בזמן. בעוד רגע ייסגר היומן. שנת הלימודים מתחילה, מערכת השעות נקבעת, החוגים חוזרים, אספות

הבחירות בפתח, ומה עם הכלכלה? כשהתור במכולת הזיז מנדטים בשנת 1951 אזרח ישראלי באמת היה יכול להעביר את הקול שלו למפלגה אחרת בגלל התור במכולת. המדינה הצעירה חייתה במשטר הצנע. הממשלה חילקה פנקסי נקודות, הגבילה רכישה של מוצרי יסוד והתערבה עמוקות בניהול המשק. מפלגת הציונים הכלליים, שדגלה בשוק חופשי יותר וביוזמה פרטית, הפכה את המחסור ואת ההתערבות הממשלתית לנושא בחירות מרכזי. הסיסמה שלהם, "תנו לחיות בארץ הזאת", פנתה בדיוק למקום הזה. זה עבד. המפלגה זינקה משבעה מנדטים לעשרים והייתה למפ

19,492 שקלים. לא 19,500 ולא 19,490. בדיוק 19,492. זה היה, על פי החשד, הסכום שנרשם שוב ושוב ב-2,500 חשבוניות מס שקיזזה חברת הובלות אחת בתוך ימים מעטים. היקפן הכולל הגיע ל-49.5 מיליון שקלים, והמע״ם שנכלל בהן הסתכם ב-8.9 מיליון שקלים. המספר המשונה הזה נבחר מסיבה פשוטה: באותה תקופה עמד הרף המחייב אישור וקבלת מספר הקצאה מרשות המיסים על 20,000 שקלים. החשבוניות נקבעו על סכום גבוה, אך נמוך דיו להישאר מחוץ למערכת הבקרה. התרגיל הזה מספר את סיפורה של תעשיית החשבוניות הפיקטיביות. ה

בטור הקודם טענתי שהמשכורת אינה מספרת את הסיפור הכלכלי שלנו. היא אומרת כמה כסף נכנס החודש, ולא כמה ממנו נשאר, מה יקרה אם יפסיק להיכנס ואיך ייראו החיים בחודש שאחרי הפתעה לא נעימה. קל להשמיע טענה כזאת. קשה יותר להציע במקומה משהו אחר. כדי לעשות זאת צריך לשאול שאלה כמעט ילדותית: בשביל מה אנחנו צריכים כסף? התשובה המיידית היא כדי לקנות דברים. בית, אוכל, רכב, חופשה, חוג לילד. זה נכון, וזה גם החלק שאנחנו רואים אצל אחרים ומשווים אליו את עצמנו. אבל לכסף יש תפקיד נוסף, שקט יותר ופחות מצט

חזרתי הביתה וראיתי אותו חונה מול הבניין – הרכב החדש של השכן. גדול, מבריק, דגם עדכני, מהסוג שאי אפשר לפספס. המוח שלי התחיל מייד לעבוד: במה הוא עובד בכלל? כמה אדם צריך להרוויח בחודש כדי להרשות לעצמו רכב כזה? כולנו עושים את זה. אנחנו לא שואלים ישירות, אבל מציצים בריהוט, בתמונות שמעלים מהחופשה המשפחתית, בדירה שהורחבה, ומנסים להרכיב בראש תלוש שכר משוער. נדמה לנו שאם גילינו כמה אדם מרוויח, גילינו גם עד כמה הוא הצליח, לאיזה מעמד הוא שייך ועד כמה הוא יכול לישון בשקט בלילה. אוהבים השו

בשבוע שעבר ישבתי לקפה עם איתי. איתי הוא איש משפחה ומתכנת מוכשר, שחווה על בשרו את מה שרבים בענף ההייטק פוגשים בחודשים האחרונים: גל קיצוצים. החברה שבה עבד צמצמה פעילות, והוא מצא את עצמו בבית. הוא רכן קדימה ולחש לי, כאילו הוא חושף סוד מדינה: "תגיד... זה מביך אם אבקש עכשיו דמי אבטלה? אני אדם בריא, רוצה לעבוד, לא מחפש נדבות. יש משהו במילה הזו שגורם לי להרגיש כאילו נכשלתי". התחושה של איתי מובנת לגמרי. חונכנו לחריצות, לעבודה קשה ולבנייה. אבל האמת היא שדמי אבטלה הם לא סימן לכישלון א

בואו נשים את הדברים על השולחן כבר בהתחלה: אין לי מושג מה יקרה למחירי הנדל"ן בחודש הבא או בשנה הבאה. קטונתי מלנבא את העתיד, וכל מי שמבטיח לכם שהוא יודע בוודאות לאן השוק הולך בטווח הזמן הקצר - כנראה מנסה למכור לכם משהו. אבל כשמסתכלים על שוק הנדל"ן הישראלי בראייה ארוכת טווח, המגמה ההיסטורית די ברורה: הערך עולה. הסיבה לכך היא כלכלה בסיסית של היצע וביקוש. ישראל היא מדינה קטנה וצפופה, עם קצב ריבוי טבעי גבוה ברוך השם וגלי עלייה. מול כל הביקוש הקשיח הזה עומדת מערכת תכנון ובנייה ממשלת

מתי נכון למדוד ומתי עדיף שלא הטור הקודם, על שיטת המעטפות ואפליקציות התזרים, עורר הדים רבים, ושאלה אחת חזרה ונשאלה: "אלישב, האם אין אפליקציה אחת שמאגדת הכול יחד? כזו שתראה לי במסך אחד גם את הקניות ברמי לוי וגם את קרן ההשתלמות והפנסייה?" ודאי שיש, וטוב שיש. אפליקציות נהדרות (כמו לדוגמה מאניטור) יודעות כיום לרכז, לפי רגולציה ומנגנוני הרשאה מאובטחים, את כל התמונה: בנקים, אשראי, השקעות ופנסייה. למשפחה שרוצה להבין איפה היא עומדת, זו קפיצת מדרגה – במקום דו"חות מפוזרים מקבלים תמונת ה

כשהייתי ילד סבא שלי היה מחזיק במגירה העליונה של השידה קופסת פח ישנה של תה, ובתוכה ערמה של מעטפות נייר חומות פשוטות, מהסוג שהיו מגיעים בו תלושי המשכורת של פעם. על מעטפת אחת הוא כתב בעיפרון קהה "מכולת", על השנייה "חשמל ומים", ועל השלישית "צדקה". ביום שהשכר היה נכנס במזומן, הוא היה מחלק את השטרות בדייקנות בין המעטפות. חוק ברזל אחד כולנו ידענו בבית: כשמתרוקנת המעטפה, נגמר התקציב. אצל סבא שלי זה עבד כשהכסף היה מצומצם והשטרות היו מוחשיים. היום יש יותר כסף, אבל הרבה פחות מושג לאן הו

לפני מספר שנים הגננת של הבת שלי רמזה לנו בעדינות שהיא "לא תמיד מגיבה כשקוראים לה". מכאן התחיל המרוץ המוכר לכל הורה: הפניה לבדיקת שמיעה, אבחנה של נוזלים באוזניים, והמלצה לניתוח כפתורים. פתחתי את האפליקציה של קופת החולים – התור הקרוב לייעוץ אצל מומחה? בסוף הקיץ. כשהרמתי טלפון למרפאה הפרטית של אותו רופא בדיוק, המזכירה שאלה בנחת: "מחר בשבע בערב זה בסדר? תבדוק רק אם יש לך החזר מהביטוח הפרטי". באותו רגע, כשגיהצתי את הכרטיס עבור ה"ייעוץ המהיר", הבנתי שאני משלם על בריאות האוזניים של

הם ישבו מולי בחדר הייעוץ ונראו עייפים מאוד. זוג צעיר, נמרץ, שניהם עובדים במשרות מלאות פלוס פלוס, משפחת מילואים טיפוסית, מנהלים טבלאות אקסל קפדניות וחיים בצניעות ובאחריות. אין בזבוזים גדולים, אין טעויות דרמטיות. ובכל זאת – העיניים שלהם שידרו תשישות. כשנכנסנו למספרים, ראיתי את התמונה המוכרת: המשכנתא, הסופר והצהרונים פשוט חונקים אותם. באמצע השיחה שאלתי שאלה פשוטה: "ההורים בתמונה?" . הם הסתכלו אחד על השני לרגע. "לא," הם אמרו בשקט. "אנחנו לא רוצים להכביד. הם עבדו קשה כל החיים, עכש

בשעות הבוקר המוקדמות של שבת זכור האחרונה, בזמן שמרבית הישראלים עוד התהפכו במיטתם, מאות מטוסי חיל האוויר כבר עשו את דרכם למשימה ששינתה את פני המזרח התיכון. המבצע נשמר בסודיות קיצונית, אך מתברר שמתחת לרדאר היה מישהו שכבר ספר את הדולרים. משתמש אנונימי באתר התחזיות "פולימרקט" השקיע עשרות אלפי דולרים בשאלה אם ישראל תתקוף באיראן עד סוף השבוע. בעוד הציבור והפרשנים העריכו את הסיכוי לכך ב-10% בלבד, המשתמש הזה – שהתברר מאוחר יותר כאיש מערכת הביטחון עם גישה למידע מסווג – ידע בדיוק מה עו

בקיץ האחרון ביקרתי בכותל. ניגש אליי קבצן. סימנתי לו ביד את התנועה המתנצלת של 'אין לי מזומן', וציפיתי שהוא ימשיך הלאה אל האדם הבא. אבל האיש לא ויתר. הוא עצר, פתח את התיק שלו ושלף, לתדהמתי, מסוף אשראי קטן. עמדתי שם המום והבנתי שמשהו עמוק השתנה. עולם התרומות, ואפילו עולם הקבצנים, עבר רשמית לעידן הפינטק. אנחנו הישראלים נחשבים לעם נדיב מאוד, וזה לא רק דימוי עצמי מחמיא אלא עובדה שמתבטאת במספרים מרשימים המלמדים על חוסן לאומי בשעת מבחן. כדי להבין את עוצמת הפרץ, מנתוני פלטפורמת Jgive

המקרה של תוכנית ׳חיסכון לכל ילד׳ "תשמע, קיבלתי את המכתב מהביטוח הלאומי על 'חיסכון לכל ילד'. כולם אומרים לי לבחור במסלול של 'סיכון מוגבר', אבל איך אני יכולה לעשות דבר כזה? זו הילדה שלי, בארי הקטנה, הכסף הזה אמור להיות בשביל הלימודים או החתונה שלה, למה שאסכן אותו בבורסה?". כך נפתחה שיחת טלפון שקיבלתי מאמא טריה. בין ההתרגשות לקולות הבכי ברקע, היא נשמעה מוטרדת באמת. השאלה של האמא היא אולי אחת הנפוצות ביותר שאני פוגש, והיא נוגעת בנקודה הכי רגישה שלנו – האחריות ההורית והרצון לשמור

איך שער הדולר משפיע על הפנסיה שלנו פעם, כל ישראל חיה בדולר. אני עוד זוכר את אבא שלי, מחזיק את ׳גלובס׳ ומחפש את הריבוע הקטן עם שער החליפין היציג. בשנות התשעים, אם היית רוצה לשכור דירה בירושלים או בתל אביב, היית מדבר ב”מאות דולרים”, או לפחות מצמיד את החוזה לדולר כאילו מדובר בחוק טבע. קבלנים מכרו דירות לפי דולר, ואפילו עורכי דין נקבו בשכר טרחה במונחים ירוקים. זה לא קרה בגלל חיבה יתרה לאמריקה, אלא בגלל חוסר אמון עמוק בשקל. אחרי שנים של אינפלציה דוהרת ואי יציבות, אנשים חיפשו עוגן

לפני כמה שנים עמדתי בתור במאפייה השכונתית. בעל בית הקפה שבקצה הרחוב עמד לידי. הוא קנה שלושה כיכרות מהלחם המיוחד ויצא. כעבור זמן קצר ישבתי אצלו לקפה. אותו לחם הוגש ללקוחות – פרוס עם שמן זית וזעתר. המחיר מן הסתם היה גבוה בהרבה ממה שהוא שילם במאפייה. מה הוא עשה בעצם? הוא לא אפה לחם ולא שיפר את המתכון. הוא קנה מוצר בשוק שבו מוכרים לחם, מכר אותו בשוק שבו מוכרים חוויה. אותה כיכר לחם במרחק של כמה צעדים - שני מחירים שונים לחלוטין. זו דוגמה לארביטראז': עשיית רווח מזיהוי פער בערך. הפע

אחד הרגעים הקבועים בפגישות ייעוץ פיננסי קורה לקראת בסוף. הכול כבר מסודר: קרן החירום, הפנסיה במסלול נכון, והוראות קבע לחיסכון ולהשקעה הוקמו. לכאורה – הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. ואז, רגע לפני שקמים מהכיסאות, מגיעה השאלה. לפעמים היא נאמרת בסקרנות, לפעמים בחצי חיוך, ולפעמים עם תחושת החמצה קלה, כאילו סיימנו את שלב הטירונות ועכשיו צריך לעבור לדבר האמיתי. "אוקיי," הם שואלים, "אז מה השלב הבא?". כמעט תמיד, ה"שלב הבא" הזה מתנקז למילה אחת, טעונה ומעוררת דמיון: מינוף . הרעיון מובן ומפתה.

"אמא, למה כולם כל כך מתרגשים?" שאלה ביתי השבוע בדרך הביתה. "בחדשות אמרו שבנק ישראל הוריד את הריבית ברבע אחוז. מה זה בכלל משנה?" ואז אחד החברים בקבוצת ההורים שאל בדיוק את אותה השאלה. האמת היא שלפעמים רק כשאנחנו מצליחים להסביר משהו לילד אנחנו מבינים אותו בעצמנו. התחלתי להסביר לה, ונזכרתי במשל שעזר לי לפני שנתיים כשהריבית עלתה. אז השתמשתי במשל של מזגן - בנק ישראל הוא כמו המזגן במשרד, מנסה לשמור על טמפרטורה נעימה. כשהכלכלה "רותחת" והמחירים עולים מהר מדי, הוא מקרר. כשהכלכלה קרה מד

או למה קבוצות קטנות מנצחות את הרוב כל פעם מחדש לפני כמה חודשים ישבתי עם לקוח שרצה לפתוח עסק בתחום שלא אכנס לפרטים שלו. הוא הגיע מתרגש, עם תוכנית עסקית מבריקה, מחירים תחרותיים, ורעיון שבאמת יכול היה לשפר את המצב של הרבה אנשים. "יש רק בעיה אחת", הוא אמר. "צריך רישיון מהמשרד הממשלתי הרלוונטי. ושם יושבת ועדה שמורכבת בעיקר מאנשים שכבר עובדים בתחום. הם אלה שמחליטים מי נכנס". חייכתי חיוך עצוב. "אז אתה מבין שהסיכוי שלך..." "אפסי", הוא השלים את המשפט. "הם לא ידחו אותי בגלל שאני לא טוב