תראו, לפני כמה שנים – לא המון, לא מעט – מקום עבודה היה קצת כמו הורים, ועובדים היו קצת כמו ילדים. לא בגילאים, אלא ברמת האחריות שנדרשה מכל אחד מהצדדים. אדם היה מסיים את התואר (או לא עושה תואר בכלל), יוצא לחפש עבודה, ומהרגע שמצא עבודה – נשאר בה לשנים ארוכות, לעיתים כל חייו. הייתה לו קביעות, היה לו ועד עובדים חזק ויציב, הוא היה מקבל השתלמות, המעסיק היה מפריש לפנסיה ומטפל בכל העניינים שמסביב, לפעמים הפנסיה הייתה פנסיה תקציבית ואז בכלל הכל היה נוח.
זה לא היה המצב אצל כולם, אבל עובדי מדינה ואנשים שהיו מאוגדים בכל מיני איגודי עובדים ודרך ההסתדרות – זה היה המצב אצלם. מישהו אחר טיפל בכל העניינים, כסף נכנס לחשבון כל חודש, הפנסיה הייתה תקציבית ומובטחת וזה היה מצב נוח מאוד.
אבל מכל מיני סיבות, העולם הישן של שוק העבודה הולך ומשתנה ומפנה את מקומו למה שקרוי 'העולם החדש'.
בעולם החדש יש הרבה יותר עצמאיים, גם בתחומים שאין בעיה להיות בהם שכירים, כי אנשים אוהבים את החופש שלהם ואת היכולת לעבוד בכמה עבודות.
בעולם החדש יש הרבה פחות קביעות בעבודה, ואם אתה לא מביא מספיק ערך – מפטרים אותך.
בעולם החדש יש הרבה יותר דגש על מיצוי ומימוש עצמי, יש פחות משמעות לוותק ויותר משמעות לניסיון ולאיכות העבודה. יש הרבה יותר מקצועות שאין להם שם ברור או, אפילו, הגדרה ברורה.
אפשר להסתכל על זה גם אחרת. אם פעם מקום עבודה היה סוג של מסלול שהיית נכנס אליו בתחילת החיים ויוצא עם הפרישה לפנסיה, היום אנחנו מצפים ממקום עבודה להרבה יותר - להרוויח דרכו כסף, לעשות את מה שאנחנו אוהבים, לצמוח ולהתקדם.
ולכן ׳בעולם החדש׳ הזה כל אדם, גם שכירים (גם אתם!) צריכים להסתכל על עצמם בתור סוג של עצמאים: לחשוב איזה ערך הם מביאים, איך ולאן מתקדמים מקצועית, וגם לבדוק היטב את מסלולי הפנסיה, להפריש לחסכונות ולקרנות השתלמות, ולקחת אחריות על העבודה, הכסף והחיים שלנו – כי אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.
זה נכון לכל השכירים, אבל לא תמיד אנחנו רואים את זה. עובדי המגזר הציבורי, למשל, חיים עדיין באשלייה שהם שייכים למגזר הציבורי של פעם.
אמנם כבר אין פנסיה תקציבית (החל מתחילת שנות האלפיים), אבל יש ותק ויש מדרגות שכר, יש ועד עובדים חזק ויש תחושה שמישהו דואג להם.
הבעיה היא שאף אחד לא באמת דואג להם – זו רק אשלייה. אין להם את התנאים הכי טובים בפנסיה. הם צריכים לעקוב בעצמם אחרי הפקדות ולראות שהם הופקדו. יש להם אשלייה של עובד במקום מסודר שדואג להכל, כשבפועל הם צריכים להסתכל על עצמם כמו שאר העובדים במשק.
אנחנו כותבים 'עובדי המגזר הציבורי', אבל מכוונים בעיקר למורים ומורות כי חינוך והוראה זה מסלול שמביא אליו אנשים עם אידיאלים. אנשים עם אש בעיניים, שרוצים לחנך דור חדש ולעשות את העולם מקום טוב יותר. הרבה פעמים אנשים כאלה, אידיאליסטים, לא מניחים את הרגליים על הקרקע כשמדובר בדברים ארציים כמו כסף, תלושי שכר ופנסיה. וזה חבל, כי אידיאלים זה חשוב – אחד הדברים החשובים בעולם – אבל גם אוכל לילדים, רווחה כלכלית וחיים נינוחים לעת זקנה, גם הם חשובים מאוד.
הנה שתי דוגמאות לכך שגם אם אתם חושבים שדואגים לכם, המצב רחוק מלהיות מזהיר
א. קרן השתלמות למורים
אפשר לדבר בלי סוף על קרנות ההשתלמות למורים בהשוואה לקרנות השתלמות רגילות, להוסיף על תכנון של יציאה לשנת שבתון, ולהרחיב על שנת השבתון עצמה ואיך למצות ממנה את המרב.
אבל מה שדחוף יותר לבדוק הוא אם בכלל מפרישים לכם לקרן השתלמות. מורות ומורים רבים מניחים ששנת השבתון מובנת באופן אוטומטי בתוך המקצוע, ושמישהו שם בחשבות שכר או בהסתדרות פשוט דואג לכך שיהיה מספיק כסף לתת להם בשנת חופש שהם יקחו אחרי שנים ארוכות של עבודה קשה.
אבל האמת היא שקרן השתלמות לא נפתחת באופן אוטומטי. צריך ללכת ולפתוח אותה באופן אקטיבי. ועד שלא עשיתם או עשיתן את זה הכספים פשוט לא מופרשים. אין הפרשה רטרואקטיבית ואין דרך להחזיר את הגלגל לאחור. מי שהתעורר שנה או שנתיים אחרי תחילת העבודה הפסיד הטבה כספית אדירה (8.4% מהשכר!) ויצטרך לדחות את שנת השבתון שלו בהתאם.
(אפשר לקרוא עוד על קרנות ההשתלמות של עובדי ההוראה כאן)
ב. תלוש שכר
כמורים מגיעים לכם כל מיני זכויות ותוספות לשכר, והן מופיעות כשורות על גבי שורות בתלוש המשכורת המסובך להפליא שאתם מקבלים.
דוגמה? תוספת מעונות. מה שאנחנו רואים בהרבה מקרים זה שמורות יודעות לבקש את התוספת הזו (בסך 315 ש״ח לילד הראשון והשלמה ל500 לשני ילדים!) אבל מורים גברים לא תמיד מודעים לכך שהסכום הזה בכלל מגיע להם (במידה ונשותיהם לא זכאיות לו ממקום עבודתן)
הנה תלוש של מורה שעבר בדיקת תלוש משכורת וביקש את תוספת המעונות שהגיעה לו:
אפשר להסתנוור מההפרש הרטרואקטיבי ששולם לו - יותר מ26 אלף ש"ח (!) -
אבל אותנו דווקא מעניין התוספת החודשית שהוא יקבל מעתה והלאה. (בטור השמאלי - 315 ש״ח!)
שם בדרך כלל מסתתרים הסכומים הגדולים באמת. בתיקון קטן שאנחנו עושים שישפיע קדימה על שנים ארוכות של תשלומים.
(אפשר לקרוא עוד על הבלאגן שנקרא תלוש שכר בפוסט כאן)