ערמה של זבל בנחל -הטרגדיה של נחלת הכלל
- Elishav Rabinovich
- 10 באוג׳
- זמן קריאה 3 דקות
השבוע יצאתי לטייל בנחל עמוד. כשהגעתי לחניון, הופתעתי לגלות שער עם פקחית בכניסה. "יש לכם מנוי מטמון? אם לא צריך לקנות כרטיסים" היא אמרה. נזכרתי שכילד טיילנו כאן ללא תשלום. התרעמתי בליבי - האם כך מפריטים את הטבע שלנו? מדוע לשלם על משהו שאמור להיות של כולנו?
בדרך הביתה נזכרתי במושג שלמדתי בקורס לכלכלה: "הטרגדיה של נחלת הכלל".
אבל למעשה, הרעיון הזה מופיע הרבה לפני שגארט הארדין טבע את המונח במאמרו המפורסם ב-1968. חז"ל כבר הכירו את התופעה היטב.
במסכת עירובין, מוזכר הביטוי " קדרת השותפין ". הגמרא אומרת: "קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא" – סיר של שותפים אינו חם ואינו קר. הפירוש הקלאסי הוא פשוט: כשסיר שייך לכולם, אף אחד לא טורח להבעיר אש כראוי כדי לחמם אותו היטב לבישול, ואף אחד גם לא מחזיר אותו בסוף למקרר לשימור התבשיל. כל אחד סומך על האחרים שיעשו את המלאכה, וכך הסיר וגם האוכל שבתוכו מוזנחים.
זו בדיוק "הטרגדיה של נחלת הכלל". הכלכלן הארדין תיאר במאמרו תרחיש פשוט: כפר עם מרעה משותף לכל הרועים. כל רועה רוצה למקסם את רווחיו על ידי הוספת עוד כבש למרעה. התועלת מהכבש הנוספת מגיעה במלואה לרועה האינדיבידואלי, אך הנזק למרעה (בדמות דלדול העשב) מתחלק בין כל הרועים. מנקודת מבט כלכלית רציונאלית, כדאי לכל רועה להוסיף עוד ועוד פרות. אבל כשכולם פועלים כך, התוצאה היא הרס מוחלט של המרעה והפסד לכולם.

דוגמאות לתופעה הזו מקיפות אותנו מכל עבר. ניקח לדוגמה את הים התיכון שלנו. מאות דורות של דייגים התפרנסו ממנו, אבל בעשורים האחרונים אנחנו רואים דיג-יתר דרמטי. כל דייג רצה להגדיל את התפוקה, שיטות הדיג נעשו אגרסיביות יותר, ספינות גדולות עם רשתות ענק הגיעו. והתוצאה היא קריסה של אוכלוסיות דגים שלמות. סקרים מראים שכמות הדגים בים התיכון ירדה ביותר מ-30% בעשרות השנים האחרונות...
ראיתי זאת גם במו עיניי בטיולי האחרון בנחל עמוד. באזור ללא פיקוח, מצאתי פסולת מפוזרת וסימני אש במקומות אסורים. בעוד באזור המפוקח והמתוחזק, הנחל נשמר נקי יחסית, השבילים מסומנים, ואפילו היו מים זורמים ותאי שירותים זמינים ודי נקיים (!)
(אגב, רשות הטבע והגנים מפעילה היום כ45 אתרים בתשלום. ועוד כ400 אתרים נותרו ללא תשלום)
כיצד שומרים על קדרת השותפים?
אז מהם הפתרונות שהוצעו לטרגדיה זו? הארדין עצמו זיהה שני פתרונות עיקריים: הפרטה או רגולציה.
בהפרטה, המשאב המשותף מחולק לחלקים פרטיים, וכל בעלים אחראי לשימור החלק שלו. כך פועלת למשל שיטת המכסות בדיג – לכל דייג יש זכות לדוג כמות מוגבלת של דגים, והזכות הזו היא סחירה. זה יוצר תמריץ כלכלי לשמירה על משאב הדגה.
ברגולציה (אסדרה בעברית), גוף מרכזי (בד"כ ממשלתי) מפקח על השימוש במשאב ואוכף כללים לשימורו. כך פועלת למשל רשות הטבע והגנים בשמורות הטבע, או הסכמים בינלאומיים להפחתת פליטות גזי חממה.
האם יש דרך שלישית?
חוקרת זוכת פרס נובל לכלכלה, אלינור אוסטרום, הוכיחה שיש גם דרך שלישית. במחקריה הראתה שקהילות מקומיות רבות ברחבי העולם פיתחו מנגנונים חברתיים להתמודדות עם הטרגדיה, ללא התערבות ממשלתית וללא הפרטה מלאה.
ֿבמקרים אלה, הקהילה עצמה קובעת כללים לשימוש במשאב, מפקחת על הציות להם, ומטילה סנקציות על מפרי הכללים.
במקרה שלנו - אם אנחנו, המטיילים, נקבע ונאכוף יחד נורמות של ניקיון ושמירה על נהלים, נוכל ליהנות מטבע נקי בלי להזדקק לכרטיס כניסה או לפקח בכל פינה. בסקנדינביה, למשל, מקובל עיקרון ה-"Allemansrätt" (זכות כל אדם), שמאפשר גישה חופשית לטבע תוך שמירה קפדנית על כללי התנהגות מוסכמים. גם בשביל ישראל ובשבילי הגולן יש מסלולים שנשמרים היטב בעיקר בזכות נורמות של מטיילים ומתנדבים, ולא בזכות גביית תשלום. כשקהילה לוקחת אחריות, אפשר ליצור פתרון אפקטיבי לטרגדיית נחלת הכלל.
חשוב גם להדגיש שלא כל משאב ציבורי צריך להיות כרוך בתשלום. ישנם מקומות בעלי ערך לאומי, היסטורי או דתי שחייבים להישאר פתוחים לכל אדם - הכותל המערבי, חופי הים, וגנים ציבוריים עירוניים הם דוגמאות מובהקות. במקרים אלה, המימון אמור להגיע מכספי המיסים של כולנו. יש ערך חברתי עליון בכך שמקומות מסוימים יהיו נגישים לכל אדם, ללא קשר למצבו הכלכלי. האתגר הוא למצוא את האיזון הנכון - היכן לגבות תשלום כדי לשמר את המשאב, והיכן לממן את השימור באמצעים אחרים כדי לשמור על נגישות מלאה.
כשחזרתי מהטיול, הבנתי שרכישת מנוי מטמון הייתה השקעה, לא הוצאה. השקעה במסלול נקי, בשירותים תקינים, בהדרכה מקצועית למעוניינים, בהנגשה לנכים ובעיקר - בעתיד של הנחל. הטרגדיה אינה שאנחנו לפעמים נדרשים לשלם כדי להנות מהטבע. הטרגדיה האמיתית היא כשאנחנו מסרבים להבין שיש מחיר לשימור המשאבים המשותפים שלנו, ובסופו של דבר מאבדים אותם לגמרי.
אז בטיול הבא, כשתיתקלו בקופה בכניסה לשמורת טבע, זכרו את "קדרת השותפין" של חז"ל והטרגדיה של נחלת הכלל של הארדין. לפעמים, אהבת חינם באה עם תג מחיר קטן.




תגובות