סיכון מחושב.

המקרה של תוכנית ׳חיסכון לכל ילד׳

"תשמע, קיבלתי את המכתב מהביטוח הלאומי על 'חיסכון לכל ילד'. כולם אומרים לי לבחור במסלול של 'סיכון מוגבר', אבל איך אני יכולה לעשות דבר כזה? זו הילדה שלי, בארי הקטנה, הכסף הזה אמור להיות בשביל הלימודים או החתונה שלה, למה שאסכן אותו בבורסה?". 

כך נפתחה שיחת טלפון שקיבלתי מאמא טריה. בין ההתרגשות לקולות הבכי ברקע, היא נשמעה מוטרדת באמת. השאלה של האמא היא אולי אחת הנפוצות ביותר שאני פוגש, והיא נוגעת בנקודה הכי רגישה שלנו – האחריות ההורית והרצון לשמור על החסכונות של הילדים שלנו. 

אבל האמת היא שהבעיה מתחילה כבר בשם שנתנו למסלולים האלו. למה בעצם קוראים לזה "סיכון מוגבר" ולא "תשואה מוגברת" או "מסלול צמיחה"? מעניין לציין שבקרנות הפנסיה, למשל, המערכת כבר השכילה להשתמש בשמות ידידותיים קצת יותר (תמיד אפשר לשפר) כמו "מניות" או "מסלול לבני 50 ומטה", אבל בחיסכון לילדים שלנו אנחנו עדיין תקועים עם מיתוג שמייצר חרדה מיותרת.

איך בונים סיכון?

לפני שצוללים למספרים, אני רוצה לשאול אתכם שאלה: איך אתם מדמיינים שבונים "סיכון" בתיק השקעות? כשהאמא הטריה שאלה אותי את זה, היא היתה בטוחה שהתשובה היא בבחירת המניות עצמן. היא חשבה שבמסלול סולידי קונים מניות "בטוחות" כמו בנקים או חברות תשתיות ענקיות, ובמסלול מסוכן קונים חברות סטארט-אפ קיצוניות שעוסקות בטכנולוגיית חלל. 

אבל התשובה המפתיעה היא שרמת הסיכון בקרנות הללו לא נקבעת לפי סוג המניות, אלא בעיקר לפי היחס שבין המניות לבין איגרות החוב. תיק בסיכון מוגבר הוא פשוט תיק שמכיל אחוז גבוה מאוד של מניות, בדרך כלל בין 70% ל-100%. לעומת זאת, מסלול סולידי מורכב בעיקר מאיגרות חוב עם נגיעה קלה בלבד של מניות, למשל 80% אג"ח ו-20% מניות.

כדי להבין את ההבדל הזה אחת ולתמיד, בואו נלך לרחוב הפלאפל בטבריה או בכל עיר אחרת שאתם אוהבים. דמיינו שאתם עומדים מול דוכן פלאפל ריחני ותוסס. הבעלים מחפש משקיע ויודע שיש לכם כסף פנוי להשקעה. הוא מציע לכם להשקיע אצלו באחת משתי דרכים: 

הדרך הראשונה היא להיות שותפים ממש. אתם משקיעים כסף בתמורה לאחוזים מהעסק. אם חנות הפלאפל תהפוך לרשת ארצית מצליחה, הרווחים שלכם יצמחו בהתאם לסיפור ההצלחה. אבל אם הטעם של הציבור ישתנה והחנות תסגר – הכסף שלכם עלול להיעלם יחד איתה. זוהי המניה. שותפות של ממש בעסק. לטוב ולמוטב. 

הדרך השנייה, הפשוטה יותר, היא להלוות לו כסף. אתם מסכימים לתת לו סכום מסוים בתנאי שהוא יחזיר לכם אותו בתוספת ריבית קבועה למשך תקופה קצובה. לא משנה אם הפלאפל יזכה בתואר הכי טוב בעיר או ייסגר אחרי שנה – אתם תקבלו את הכסף שלכם בחזרה, כל עוד הבעלים עומד בהתחייבויות שלו. זוהי איגרת החוב, או בקיצור – אג"ח.

מה קשור איגרת?

כדאי להבין מדוע המונח המקצועי הוא "איגרת חוב" ולא סתם "חוב". המילה איגרת מסמלת שמדובר במסמך רשמי וסחיר. כלומר, אתם מחזיקים ב"מכתב" שבו כתובה ההתחייבות של הלווה כלפיכם, ואת האיגרת הזו אתם יכולים למכור למישהו אחר בשוק ההון אם תרצו את הכסף לפני הזמן. 

איגרות חוב נחשבות ליציבות הרבה יותר ממניות מכיוון שהן מבוססות על חוזה משפטי ברור ועל התחייבות של הלווה לשלם, בלי קשר לשאלה אם העסק שלו משגשג או רק מדשדש. הן מספקות שקט נפשי וודאות, בעוד המניה מציעה לכם את הסיכוי להיות שותפים של ממש בעסק עצמו ולהנות מצמיחתו האינסופית.

אז מה עדיף? מניות או אג״ח?

הבעיה היא שבטווח הארוך, הנוחות והיציבות היחסית של אג"ח עולות לנו ביוקר. אם נביט במספרים ההיסטוריים, שוק המניות הניב בממוצע תשואה של כ-7%-10% לשנה, בעוד אג"ח ממשלתי הניב רק 2%-4%. הפער של כמה אחוזים בשנה, כשהוא מצטבר לאורך 18 שנים, הופך לפער של עשרות אלפי שקלים. מי שבוחר במסלול הסולידי (הכולל הרבה אג״ח) עבור תינוק שנולד היום, למעשה מוותר על הכלי החזק ביותר שיש לו - הזמן - ועל כוחה המדהים של הריבית דריבית.

כדי שההשקעה במניות תעבוד לטובתנו באמת, אנחנו זקוקים לשני תנאים קריטיים: פיזור וזמן. פיזור אומר שאנחנו לא מהמרים על חנות פלאפל אחת או על חברת טכנולוגיה בודדת. בכל מסלול מנייתי בקרנות החיסכון יש פיזור רחב על פני עשרות, מאות, ולפעמים אלפי חברות. רבים מהמסלולים הללו הם מחקי מדד, כלומר הם רוכשים בבת אחת את כל המניות שבמדד מסוים, כמו מדד תל אביב 125 או מדדים אמריקאיים המכילים את החברות הגדולות והיציבות בעולם. בשיטה זו, גם אם חברה אחת קורסת, ההשפעה על התיק כולו זניחה כי שאר מאות החברות ממשיכות לצמוח.

התנאי השני הוא זמן. כשמדובר ב"חיסכון לכל ילד", יש לנו לפחות 18 שנים של המתנה. בטווח הקצר, הבורסה יכולה להיות תנודתית מאוד ולחוות ירידות חדות של עשרות אחוזים. אבל בטווח של כמעט שני עשורים, התנודות הללו מתבטלות אל מול המגמה הכללית של צמיחה והשקעה מחודשת של הרווחים, מה שנקרא ריבית דריבית. 1,000 שקל שהושקעו בשוק ההון לפני שלושים שנה שווים היום יותר מפי 12. זה כוחו של הכפל הפיננסי כשנותנים לו זמן לעבוד.

מהפכת שינוי ברירת המחדל

השמרנות הישראלית, שנובעת לעיתים מטראומות היסטוריות כמו משבר מניות הבנקים בשנות השמונים, גרמה לדור שלם להתרחק משוק ההון ולחפש ביטחון מוחשי בנדל"ן או במסלולים סולידיים המשלבים אג״ח. השמרנות הזו חלחלה גם למערכות החיסכון הממלכתיות, ומאז הקמת התוכנית בשנת 2017, ברירת המחדל של "חיסכון לכל ילד" הייתה מסלול סולידי מאוד עם פוטנציאל תשואה נמוך. כתוצאה מכך, תוך זמן קצר נוצרו פערים אדירים (בין פי 2 לפי 3!) בין ילדים שהוריהם בחרו באופן אקטיבי במסלול מנייתי מרובה סיכון לבין הורים רבים שנשארו בברירת המחדל ״חסרת הסיכון״ – זה עצוב במיוחד כשזה נוגע למענק שאמור היה לתת הזדמנות שווה לכל ילד…  

רק בשנת 2024 המערכת הפנימה סוף סוף את הכשל המבני הזה ושינתה את החוק, כך שהיום ברירת המחדל לילדים חדשים היא מסלול בסיכון מוגבר. המדינה בעצם אומרת להורים שהיא מבינה שהשם "סיכון" נשמע מאיים ומעורר רתיעה, אבל עבור הילדים שלנו – זוהי למעשה הדרך הכי בטוחה לגדל הון משמעותי לעתיד שיאפשר להם נקודת זינוק אמיתית. כעת, נותר לנו רק הצעד האחרון של המיתוג מחדש כדי להסיר את המחסום הפסיכולוגי הזה; אולי במקום "סיכון מוגבר", כדאי שנתחיל לקרוא להם פשוט מסלולים בסיכוי מוגבר :)

---

למידע נוסף על חיסכון לכל ילד:

איך יודעים איפה החיסכון שלנו מנוהל, איך מעבירים חברה, איך מעבירים מסלול, לאיזה מסלול כדאי לעבור ועוד

<<

מוזמנים לקרוא את הפוסט שפרסמנו בעבר בנושא