העץ הצומח והסרגל שהתכווץ.

איך שער הדולר משפיע על הפנסיה שלנו

פעם, כל ישראל חיה בדולר. אני עוד זוכר את אבא שלי, מחזיק את ׳גלובס׳ ומחפש את הריבוע הקטן עם שער החליפין היציג. בשנות התשעים, אם היית רוצה לשכור דירה בירושלים או בתל אביב, היית מדבר ב”מאות דולרים”, או לפחות מצמיד את החוזה לדולר כאילו מדובר בחוק טבע. קבלנים מכרו דירות לפי דולר, ואפילו עורכי דין נקבו בשכר טרחה במונחים ירוקים. זה לא קרה בגלל חיבה יתרה לאמריקה, אלא בגלל חוסר אמון עמוק בשקל. אחרי שנים של אינפלציה דוהרת ואי יציבות, אנשים חיפשו עוגן לעסקאות גדולות, והדולר היה העוגן הכי פשוט שיש. כך זה תמיד בעולם – כשהמטבע המקומי רועד, אנשים מתחילים לחשוב במטבע אחר. אפשר לראות את זה באיראן של היום, שבה בעסקאות גדולות רבים עדיין חושבים בדולרים פשוט כי המטבע המקומי בקריסה של ממש. 

עם השנים המשק הישראלי התבגר והשתחרר מהתלות הזו, והפכנו לישראלים שקליים גאים. כמעט שכחנו מה זה אומר לעקוב אחרי שער המטבע האמריקאי, עד שהגיעה שנת 2025 והזכירה לנו שגם אם אנחנו כבר לא חיים בדולר, הוא עדיין יודע להיכנס לנו לחשבון שלנו דרך שער החליפין ולשנות לנו את כל מה שחשבנו על כסף והשקעות. 

מטבע הוא לא כסף, הוא בסך הכל מחיר

כדי להבין מה קרה פה בשנה האחרונה, צריך להתחיל משורת יסוד אחת שמשנה את כל זווית הראייה: מטבע הוא לא כסף. הוא מחיר. כשאנחנו אומרים ש"הדולר עלה", אנחנו בעצם אומרים שהמחיר של דולר אחד במונחים של שקלים התייקר. זה בדיוק כמו המחיר של קילו עגבניות בשוק, בקבוק מים של נביעות או מנה פלאפל בטבריה.

שער החליפין הוא בסך הכל התג שמוצמד למוצר שנקרא "דולר". אם דולר אחד עולה 3.7 שקלים, זה אומר שזה המחיר שצריך לשלם כדי לקבל את היחידה הזו. ברגע שמבינים שמטבע הוא מחיר ולא ישות מסתורית עם חיים משל עצמה, אפשר להתחיל לפרק את השאלה למה המחיר הזה משתנה כל הזמן. 

כמו בכל שוק חופשי, הכל מתחיל ונגמר בביקוש והיצע. בשפה של בני אדם, זה אומר לשאול מי צריך דולרים ומי צריך שקלים ברגע נתון. מי צריך דולרים? הנגר שצריך לייבא קורות עץ מחו"ל, המשפחה שמתכננת חופשה ביוון, או חברת החשמל שצריכה לקנות מכונות כבדות. ככל שיש יותר אנשים שרוצים דולרים, המחיר שלהם עולה. 

מצד שני, מי צריך שקלים? משקיעים זרים שרוצים לקנות פה חברות הייטק, עובדים ישראלים שמקבלים משכורת, והממשלה שגובה מאיתנו מיסים. כאן נכנס למשוואה גם הרגש הכי חזק בשוק: פחד מול אופוריה . כשיש פחד ואי-ודאות, אנשים רצים לדולר שנחשב לחוף מבטחים. כשיש אופוריה ותקווה לגבי העתיד המקומי, הם מוכרים דולרים וקונים שקלים כדי להשקיע בכלכלה הישראלית המבטיחה.

מה קרה לפנסיה שלי? 

שנת 2025 תיזכר בהיסטוריה הכלכלית שלנו כשנה יוצאת דופן. מצד אחד, מעבר לים, הכלכלה האמריקאית דהרה קדימה בלי מעצורים, כשהיא מונעת ממהפכת הבינה המלאכותית ומרווחי עתק של חברות הענק. מדד ה-S&P 500 רשם בשנת 2025 תשואה של 14.1 אחוזים, רצף עליות  שנתיות נדיר שכמעט לא נראה בהיסטוריה. אבל מצד שני, כאן בבית, קרה משהו אחר. סיום השלב העצים של המלחמה והצלחת מבצע "עם כלביא" הזריקו למשק הישראלי זריקת מרץ של אופטימיות. המשקיעים בעולם האמינו מחדש בחוסנה של המדינה, והעצמאות האנרגטית שלנו בזכות מאגרי הגז הטבעי "תמר" ו"לוויתן" הפכה את ישראל למדינה שפחות תלויה בחסדים של אחרים והתוצאה של כל אלו היא התחזקות משמעותית מאד של השקל בכלל ומול הדולר בפרט. 

הדינמיקה הזו הובילה לתעלומה שרבים חשו השנה מול מסך המחשב. מי שהפנסיה וההשתלמות שלו מושקעים במניות בחו"ל, נחשף למצב מוזר שבו העולם התקדם אבל הוא הרגיש שהוא נשאר במקום. בזמן שמדד תל אביב 125 המקומי זינק בלמעלה מ-50 אחוזים (!), המשקיע במסלולים בחו"ל ראה את ה-S&P 500 עולה בדולרים, אבל כשהרווחים הללו תורגמו לשקלים "חזקים", התשואה נראתה פתאום פושרת כמו פיקדון בנקאי משעמם. והשאלה שאנשים שואלים עכשיו היא ברורה: אולי עדיף פשוט להיות רק בישראל? אולי הגיע הזמן לוותר על העולם ולמקם את ההשקעות שלנו כאן בארץ. זה מובן, אבל זו מסקנה מסוכנת כי היא נולדת מהמספר שעל הצג ולא מהיגיון.

העץ והסרגל

כדי להבין למה לא כדאי להיבהל, אנחנו חייבים לחזור ליסודות ולהבחין בין השקעה לבין מטבע. דמיינו שנטעתם עץ פרי בגינה. העץ הוא העסק – הוא צומח, מוציא ענפים ומניב פירות לאורך זמן בזכות חדשנות ועבודה. זהו שוק המניות, מקום שבו העוגה כולה גדלה והמשחק הוא משחק סכום חיובי. המטבע, לעומת זאת, הוא רק סרט המדידה שבו אנחנו משתמשים כדי למדוד את גובה העץ. אם סרט המדידה עשוי מגומי והוא התכווץ השנה, זה לא באמת משנה את כמות הפירות שהעץ נותן. בסיבוב הזה, המניה היא העץ הצומח, והמטבע הוא רק הסרגל שהתכווץ לנו בידיים.

האם השקל החזק הזה הוא בשורה טובה או רעה? 

התשובה תלויה לחלוטין בשאלה איזה כובע אתם חובשים. אם אתם מזמינים חבילות מאמזון, מתכננים את החופשה המשפחתית הבאה בחו"ל או מייבאים חומרי גלם לנגרייה שלכם, השקל החזק הוא החבר הכי טוב שלכם. פתאום השקלים שהרווחתם בעמל רב קונים לכם הרבה יותר מוצרים ושירותים מהעולם הגדול. אבל אם אתם עובדים בהייטק ומייצאים תוכנה לעולם, או אם אתם מנהלים מלון שמארח תיירים מחו"ל, השקל החזק הוא כאב ראש רציני. אתם מקבלים תשלום בדולרים חלשים, אבל צריכים לשלם משכורות, שכירות ומיסים בשקלים חזקים. הרווח שלכם נשחק, ומה שנראה כמו בשורה לצרכן הופך לאיום על היצואן שמעניק עבודה לאלפי אנשים.

המציאות הכלכלית לא אוהבת קצוות קיצוניים, ויש לה מנגנון תיקון מובנה שדומה לגומייה. המטבע הוא הגומייה של הכלכלה. אפשר למתוח אותה חזק לכיוון אחד, אבל ככל שהיא נמתחת יותר, גדל הכוח שמושך אותה חזרה למרכז. כשהשקל חזק מדי, הוא מתחיל לחנוק את היצוא והתיירות. כשהיצוא נפגע, הכלכלה כולה מתחילה להתקרר והביקוש לשקל יורד – מה שמחליש אותו חזרה לרמה הגיונית. זהו שיווי משקל עדין שבו בנק ישראל פועל כמייצב. הנגיד הוא כמו האיש שמחזיק את השלט של המזגן: כשנהיה חם מדי והמחירים עולים הוא מקרר, וכשהכלכלה קופאת הוא מחמם. הנגיד משתמש בריבית כדי לוודא שהגומייה לא תיקרע.

והאמת היא שהמנגנון הזה עובד. אם נסתכל על שלושים השנים האחרונות, נראה שלמרות כל הטלטלות והכותרות המפחידות, שער הדולר היום נמצא פחות או יותר באותה רמה שבה היה באמצע שנות התשעים. הגומייה תמיד חוזרת למרכז.

בטווח הארוך, המניות תמיד ינצחו את המטבעות כי הן מייצגות צמיחה אמיתית ומייצרות ערך, בעוד המטבע הוא רק סרט המדידה. היחלשות הדולר היא לא מכה, אלא הזדמנות לקנות עוד חלקים מהעתיד ומהחדשנות העולמית במחיר נוח יותר בשקלים. בסיבוב הזה של שנת 2025, סרט המדידה אמנם התכווץ לנו קצת בידיים והוריד את המספר שמופיע על הצג, אבל העצים בגינה ממשיכים לגדול ולתת פרי בשיא הכוח.