המנוף והמשקולת - על הכלי הפיננסי שמזיז את העולם

אחד הרגעים הקבועים בפגישות ייעוץ פיננסי קורה לקראת בסוף. הכול כבר מסודר: קרן החירום, הפנסיה במסלול נכון, והוראות קבע לחיסכון ולהשקעה הוקמו. לכאורה – הגענו אל המנוחה ואל הנחלה.

ואז, רגע לפני שקמים מהכיסאות, מגיעה השאלה. לפעמים היא נאמרת בסקרנות, לפעמים בחצי חיוך, ולפעמים עם תחושת החמצה קלה, כאילו סיימנו את שלב הטירונות ועכשיו צריך לעבור לדבר האמיתי. "אוקיי," הם שואלים, "אז מה השלב הבא?".

כמעט תמיד, ה"שלב הבא" הזה מתנקז למילה אחת, טעונה ומעוררת דמיון: מינוף.

הרעיון מובן ומפתה. אחרי שחסכת והשקעת (וגם נחשפת קצת לפלאי תשואות ההון), מתעורר דחף טבעי לעשות "יותר" עם אותו כסף. להתעשר קצת יותר מהר…. 

המינוף מציע בדיוק את זה: להשתמש בכסף של מישהו אחר (בדרך כלל הבנק) כדי להאיץ את הדרך שלך. אבל לפני שרצים לבנק בואו נבין קצת איך עובד המינוף. 

ארכימדס, המתמטיקאי היווני הקדום, אמר פעם: "תנו לי נקודת משען, ואזיז את העולם". הוא לא ביקש מסת שריר, הוא ביקש מנוף. הוא הבין שעם הכלי הנכון, מאמץ קטן של אדם אחד יכול להזיז משקלים שצבא שלם לא יצליח להזיז. אנחנו מכירים את המושג "מעט המחזיק את המרובה" – היכולת של כלי קטן להכיל או להניע עוצמה גדולה בהרבה ממידותיו הפיזיות. זה בדיוק המינוף בשיאו.

מכניקה של פער ותשואה 

במובן הבסיסי ביותר, מינוף הוא שימוש בכסף של מישהו אחר כדי להשיג תוצאה גדולה יותר מזו שהיינו משיגים לבד. במשכנתא זה הכי ברור: אנחנו קונים דירה היום, למרות שאין לנו את כל הסכום, ומחזירים את ההלוואה לאורך שנים. הריבית היא המחיר שאנחנו משלמים על "הקדמת הזמן" – על האפשרות להשתמש עכשיו במשאב שהיה אמור להיות שלנו רק בעתיד.

אבל מאחורי התיאור הזה מסתתרת מכניקה מדויקת של "פער תשואה". מינוף עובד רק כאשר הנכס שקנינו מייצר תשואה גבוהה יותר מעלות החוב שמימנה אותו. אם לוויתי כסף בריבית של 4% והשקעתי אותו בנכס שמניב 7%, ה-3% הנותרים הם רווח נקי שנוצר על כסף שלא היה שלי. זהו מינוף חיובי.

הכח של מינוף ניכר במיוחד בתקופות של עליות חדות בשוק הנדל״ן כמו שראינו בעשור האחרון - לדוגמה אדם קונה דירה במליון שקלים עם מינוף של 50% שהוא לוקח כמשכנתא מהבנק. אחרי עשר שנים היא שווה כבר שני מליון. הרווח שלו הוא לא 100%. אלא 300%. חצי מליון שקלים שלו הפכו למליון וחצי. (את ההלוואה הוא צריך להחזיר לבנק לאחר המכירה..)

הבעיה מתחילה כשהתנאים משתנים – הריבית מתייקרת או שהשוק מתקרר. ברגע הזה, המינוף מפסיק להיות 'מנוע צמיחה' והופך למשקולת שחונקת את ההון העצמי. כשהריבית עוברת את התשואה, המינוף פשוט עובד נגדכם: אתם מוצאים את עצמכם משלמים מחיר יקר על הזכות להחזיק בנכס שערכו רק יורד. זהו מצב מאד כואב: אתם מפסידים על המניות שקניתם בכסף שלכם, אבל אתם מפסידים פעמיים על המניות שקניתם בכסף של הבנק – כי אותן תצטרכו להחזיר עד השקל האחרון, בלי קשר למחיר שלהן בשוק.

הדילמה הזו מתנקזת היטב לשאלה שמלווה כמעט כל רוכש דירה בישראל:האם לקחת את המינימום ההכרחי של משכנתא, לשמור על שקט נפשי ולסגור חוב מהר ככל האפשר – או דווקא לקחת את המקסימום שהבנק מוכן לתת, להשאיר יותר הון פנוי בצד, ולמנף אותו להשקעות אחרות.

בשנים שבהן הריבית הייתה אפסית, הבחירה במינוף הרגישה כמעט מתבקשת. כשהריבית עולה, אותה בחירה בדיוק נראית פתאום אחרת לגמרי. מחיר הכסף השתנה ואיתו השתנתה כדאיות המינוף. 

לשבור את הסימטריה 

אבל אם נעצור רק בכסף, נפספס את התמונה הרחבה. מינוף הוא הדרך לשבור את הסימטריה המתישה שבה רובנו חיים: שעה עבודה שווה שעה שכר, מאמץ שווה תוצאה. במצב כזה יש תקרת זכוכית ברורה – מספר השעות ביממה. מינוף הוא הדרך לייצר תוצאה שלא תלויה ישירות לנוכחות הפיזית שלנו. אם זה עובד כשאתם ישנים – זה כנראה מינוף.

היזם האמריקאי נבאל רביקנט מציע לחשוב על ארבעה סוגי מינוף, ודווקא האחרונים שבהם הם המהפכניים ביותר לעידן שלנו:

המינוף הראשון הוא מינוף של עבודה. זה המינוף הקלאסי והעתיק ביותר: אתה משלם למישהו שכר, ולוקח את הפער בין מה ששילמת לבין הערך שהוא מייצר. עובד מייצר עבור מי שמעסיק אותו מכירות, שירות או תפוקה אחרת ששווה יותר מהשכר שלו – וההפרש הוא הרווח. כך נבנו אחוזות חקלאיות, מפעלים ותאגידים לאורך ההיסטוריה. זה מינוף אמיתי, אבל כזה שמלווה תמיד בחיכוך אנושי: ניהול, פיקוח, בעיות, עזיבות. 

המינוף השני והרווח ביותר היום הוא מינוף של הון. אתם חוסכים ונותנים לכסף לעבוד עבורכם. גם כאן הכסף לא באמת עובד לבד. בדרך כלל הוא מממן עבודה של אחרים. כשאתם משקיעים הון, אתם קונים חלקי בעלות על מערכת שמפעילה עובדים: חברה, עסק, נדל״ן, תשתית. במקום לנהל אנשים בעצמכם, אתה מממנים מישהו שכן עושה זאת. היסטורית, עליית הבנקאות והאשראי אפשרה לסוחרים, יזמים ומדינות להפעיל הרבה יותר עבודה מכפי שההון העצמי שלהם אפשר. 

המינוף השלישי הוא מינוף של מדיה. הטור הזה לדוגמה הוא מינוף של מדיה. אתה יוצר מסר פעם אחת, והוא יכול להגיע לאלפים או למיליונים בלי שתצטרך לחזור על אותה פעולה. היסטורית, הדפוס, הרדיו והטלוויזיה שינו את קצב הפצת הרעיונות, והאינטרנט האיץ אותו עוד יותר. העלות השולית כמעט אפסית: מאמר, סרטון או פודקאסט יכולים להמשיך לעבוד עבורך הרבה אחרי שנוצרו. גם זה מינוף ללא רשות, שמאפשר לאדם בודד השפעה שבעבר דרשה מערכת שלמה. 

המינוף הרביעי הוא מינוף של קוד. כאן מתרחש השבר ההיסטורי. קוד הוא עבודה חד פעמית שממשיכה לייצר תוצאה שוב ושוב, כמעט בלי עלות נוספת. אחרי שהשקעת זמן בפיתוח תוכנה או מערכת, העלות של המשתמש הבא שואפת לאפס. אפליקציה אחת יכולה לשרת מיליון משתמשים בלי להעסיק מיליון עובדים. זה מינוף שבעשורים האחרונים יצר עושר בקצב שלא היה כמותו. 

שני הסוגים האחרונים (קוד ומדיה) הם המנופים הדמוקרטיים ביותר בהיסטוריה. הם לא דורשים אישור מבנקאי ולא הסכמה מעובדים. הם דורשים רק ידע ויצירתיות.

כאן חשוב להנמיך את ההתלהבות. המנופים האלו – ובעיקר אלו של הקוד והמדיה – הם לא מכונת כסף אוטומטית. בניגוד לעבודה שעתית שבה התשלום על הזמן שלכם מובטח, עולם המינוף הוא אכזרי. אפשר להשקיע חודשים בכתיבת קוד או ביצירת תוכן שאיש לא יצרוך. המינוף הזה לא דורש רק יצירתיות, הוא דורש מיומנות קיצונית, התמדה, ולעיתים קרובות גם לא מעט מזל. בעולם הממונף, הפער בין הצלחה לכישלון הוא אדיר: המנצחים לוקחים כמעט הכל, והשאר נשארים עם המאמץ בלבד.

פחד גבהים על המנוף

אז למה בכל זאת לנסות? כי האמת היא שרובנו כבר מנופאים. כשאתם לוקחים משכנתא, אתם ממנפים את כספי הבנק כדי לרכוש דירה שעלותה עד פי 4 מההון העצמי שלכם. כשאתם מפקידים לפנסיה, אתם נותנים להון שלכם לעבוד במקומכם. כשאתם רותמים כלי בינה מלאכותית במשרד כדי לקצר תהליכים, אתם מתחילים להזיז "לוחות בטון" של מידע בלחיצת כפתור אחת. זה אולי עוד לא מינוף מלא, אבל זו תחילתה של חשיבה מנופאית.

אפשר לחשוב על המינוף גם כשאלה של אחריות. עבודה ללא מינוף היא בדרך כלל בטוחה יותר בטווח הקצר, אבל היא משאירה אותנו תלויים לחלוטין במעסיק או בתעשייה שיכולה יום אחד להעלם או להשתנות. מינוף הוא הדרך שלנו לבנות משהו שגדול מאיתנו – נכס, מערכת או רעיון – שממשיך להתקיים גם כשאנחנו עוצרים לנוח.

לכן, כשהשאלה “אז מה השלב הבא?” עולה לקראת סוף הפגישה, אני משתדל להאט את הקצב. זה הרגע שבו כדאי להרים מבט מהטבלאות ומהמספרים ולהבין את התמונה הרחבה: אילו מנופים עומדים לרשותנו, באילו מהם כבר אנחנו משתמשים, ואיך הם משפיעים בפועל על החיים הכלכליים שלנו.

המטרה היא לבנות לאורך זמן מבנה שמאפשר תנועה וחופש. כזה שלא תלוי רק בכמה שעות עבדנו החודש, אלא נשען גם על נכסים, מערכות והחלטות שממשיכות לעבוד עבורנו. יעוץ טוב, בעיניי, הוא כזה שמוודא שאתם מחזיקים בידית של המנוף, ולא מנסים להחזיק את כל המשא על הגב.