לנצח את האינטרס

או למה קבוצות קטנות מנצחות את הרוב כל פעם מחדש

לפני כמה חודשים ישבתי עם לקוח שרצה לפתוח עסק בתחום שלא אכנס לפרטים שלו. הוא הגיע מתרגש, עם תוכנית עסקית מבריקה, מחירים תחרותיים, ורעיון שבאמת יכול היה לשפר את המצב של הרבה אנשים.

"יש רק בעיה אחת", הוא אמר. "צריך רישיון מהמשרד הממשלתי הרלוונטי. ושם יושבת ועדה שמורכבת בעיקר מאנשים שכבר עובדים בתחום. הם אלה שמחליטים מי נכנס".

חייכתי חיוך עצוב. "אז אתה מבין שהסיכוי שלך..."

"אפסי", הוא השלים את המשפט. "הם לא ידחו אותי בגלל שאני לא טוב. הם ידחו אותי בגלל שאני טוב מדי".

זה בדיוק המקום להתחיל לדבר על קבוצות אינטרס.

מה זה בכלל קבוצת אינטרס?

קבוצת אינטרס היא לא ארגון פשע מאורגן וגם לא לובי של אנשים רעים שיושבים בחדר מעושן ומתכננים איך לנצל את הציבור. קבוצת אינטרס היא פשוט קבוצה של אנשים שיש להם משהו משותף - מקצוע, ענף, עסק - ושמשתלם להם להתארגן כדי להגן על המשותף הזה.

עורכי דין, רופאים, רפתנים, נהגי מוניות, מורים, יבואני רכב - כל אלה יכולים להיות קבוצות אינטרס. הם מגנים על עצמם, בדיוק כמו שכל אחד מאיתנו היה עושה.

אבל יש כאן בעיה מבנית עמוקה.

הכלכלן שהבין את הפרדוקס

בשנת 1965 פרסם כלכלן אמריקאי בשם מנסור אולסון ספר שנקרא "היגיון הפעולה הקיבוצית". הוא שאל שאלה פשוטה שהתשובה אליה הפכה לאחת התובנות החשובות ביותר בכלכלה פוליטית:

למה קבוצות קטנות מצליחות להשפיע על מדיניות יותר מקבוצות גדולות?

התשובה שלו היא התשובה הקבועה על המון שאלות בכלכלה. במילה אחת: תמריצים.

כשיש קבוצה קטנה של אנשים, וכל אחד מהם עומד להרוויח (או להפסיד) סכומים גדולים מהחלטה מסוימת - כדאי להם להשקיע משאבים במאבק. הם ישכרו עורכי דין, לוביסטים, יועצי תקשורת. הם ייפגשו עם פוליטיקאים, יארגנו הפגנות, יפרסמו מודעות.

אבל כשיש קבוצה גדולה של אנשים, וכל אחד מהם עומד להפסיד (או להרוויח) סכום קטן - אף אחד לא יזוז. העלות של ההתארגנות גדולה מהרווח הצפוי.

זה מה שנקרא בכלכלה 'עלויות מפוזרות מול תועלות מרוכזות' - מצב שבו הציבור משלם מעט כל אחד, וקבוצה קטנה מרוויחה הרבה.

דוגמה מספרית פשוטה

נניח שיש 100 עסקים שמחזיקים בזיכיון ליבוא ומכירה של מוצר מסוים - נגיד מכונות לק ג'ל. המדינה שוקלת לאפשר יבוא מקביל. אם זה יקרה, כל עסק צפוי להפסיד בערך 200,000 ש"ח בשנה.

מולם עומדים 9 מיליון צרכנים, שכל אחד מהם עשוי לחסוך בערך 100 ש"ח בשנה אם המחירים ירדו.

מבחינת תמריצים: ל-100 העסקים יש אינטרס חזק להתארגן, להשקיע כסף ומשאבים, לפעול מול רגולטורים ולהיאבק. ל-9 מיליון הצרכנים אין היגיון להשקיע מאמץ ציבורי כדי לחסוך סכום קטן.

לכן הקבוצה הקטנה כמעט תמיד מצליחה להשפיע יותר.

במונחים כוללים: העסקים יחד עלולים להפסיד כ-20 מיליון ש"ח. הציבור כולו עשוי להרוויח כ-900 מיליון ש"ח.

החברה מרוויחה הרבה יותר מהפתיחה, אבל בפועל הקבוצה הקטנה מנצחת, כי התועלת שלה מרוכזת והעלות של הציבור מפוזרת.

איך זה עובד בפועל?

אולסון נתן את החוקיות הבסיסית. בפועל, קבוצות אינטרס פועלות בשלושה מנגנונים שחוזרים על עצמם כמעט בכל שוק:

המנגנון הראשון: יצירת חסמי כניסה הדרך הטובה ביותר להגן על עצמך היא למנוע מתחרות חדשות להיכנס. איך עושים את זה? דרך רגולציה.

לוחצים שיהיה רישיון מסובך, בחינות קשות, תקן גבוה "לטובת הצרכן" (שבפועל רק מייקר כניסה), ועדות שמורכבות מאנשי המקצוע הקיימים שיחליטו מי נכנס. התוצאה היא תמיד פחות תחרות, מחירים גבוהים יותר, פחות חדשנות.

המנגנון השני: עיטוף האינטרס הפרטי באינטרס ציבורי אף אחד לא יגיד בגלוי: "אני רוצה להגן על הרווחים שלי". במקום זה תשמעו: "זה למען ביטחון הציבור" "זה שומר על איכות" "זה מגן על ערכים חשובים" "זה שומר על עצמאות לאומית"

והדבר המדהים: אנשי קבוצת האינטרס באמת מאמינים בזה. כשאתה חי בתוך המערכת, קל מאוד לשכנע את עצמך שהאינטרס שלך הוא גם האינטרס של כולם.

המנגנון השלישי: 'לכידת הרגולטור' קבוצת האינטרס נפגשת עם הרגולטור (בעברית = 'אסדרה') כל שבוע. היא מספקת את המידע, מנסחת את הנרטיב, מנהלת שיח צמוד עם הפקידים, משכנעת שהיא המומחה היחידה.

בטווח ארוך, הרגולטור מתחיל לראות את המציאות דרך העיניים של הקבוצה. הסיבה לכך פשוטה: הם היחידים שמגיעים, שמספקים נתונים, שמפעילים לחץ מתמיד. הציבור הרחב בדרך כלל אפילו לא יודע שיש דיון.

למה זה קורה בכל תחום?

התופעה הזו לא ייחודית לתחום אחד. היא חוזרת על עצמה שוב ושוב:

עורכי דין שמגנים על מבחני הלשכה ועל איסור על עורכי דין זרים. רופאים שמתנגדים להכרה בתארים רפואיים מחו"ל. רואי חשבון, אדריכלים, מהנדסים - כל מקצוע עם ארגון חזק דואג לרגולציה שתגן עליו.

התמריץ שלהם ברור והתמריץ של הציבור מפוזר.

אז מה עושים?

אי אפשר לבטל קבוצות אינטרס. אי אפשר למנוע מאנשים להתארגן ולהגן על פרנסתהם. וגם לא צריך - זו זכות לגיטימית.

אבל אפשר להיות מודעים. לדעת לזהות את הדפוס. לשאול את השאלות הנכונות:

מי מרוויח מהמצב הקיים? קבוצה קטנה עם אינטרס מרוכז, או הציבור הרחב?

מה גודל האינטרס? אם לכל אחד מהקבוצה הקטנה יש להפסיד סכומים עצומים, והציבור יפסיד סכומים קטנים - הדפוס ברור.

האם האינטרס הפרטי מתלבש באינטרס ציבורי? כשאתה שומע "ביטחון", "איכות", "הגנה על ערכים" - תמיד כדאי לשאול: את מי זה באמת משרת?

איפה הקול של הצד השני? אם אתה שומע רק צד אחד, אולי זה לא בגלל שהצד השני טועה, אלא בגלל שאין לו תמריץ להשמיע את קולו.

לסיום

קבוצות אינטרס הן חלק בלתי נפרד מכלכלה דמוקרטית. הן לא הולכות להיעלם, וגם לא צריך שיעלמו.

אבל המבנה הזה חוזר על עצמו בכל תחום שבו התועלת מרוכזת והעלות מפוזרת. וההבנה שלו היא אחד הכלים החשובים ביותר שיש לאזרח.

ומי שמתקשה לראות את זה בתיאוריה - מספיק שיתבונן בעומק על הדיון שמתנהל כרגע סביב מחירי מוצר בסיסי מאוד שנמצא בכל מקרר ונגמר באות ב'.