סוף עידן הקיפאון: למה כולם מתרגשים מרבע אחוז?

"אמא, למה כולם כל כך מתרגשים?" שאלה ביתי השבוע בדרך הביתה. "בחדשות אמרו שבנק ישראל הוריד את הריבית ברבע אחוז. מה זה בכלל משנה?"

ואז אחד החברים בקבוצת ההורים שאל בדיוק את אותה השאלה. האמת היא שלפעמים רק כשאנחנו מצליחים להסביר משהו לילד אנחנו מבינים אותו בעצמנו.

התחלתי להסביר לה, ונזכרתי במשל שעזר לי לפני שנתיים כשהריבית עלתה. אז השתמשתי במשל של מזגן - בנק ישראל הוא כמו המזגן במשרד, מנסה לשמור על טמפרטורה נעימה. כשהכלכלה "רותחת" והמחירים עולים מהר מדי, הוא מקרר. כשהכלכלה קרה מדי ואנשים חוששים ליזום ולהשקיע, הוא מחמם.

השבוע, אחרי כמעט שנתיים, נגיד בנק ישראל סוף סוף הסכים להעלות את הטמפרטורה במעלה אחת. הוא הוריד את הריבית מ-4.5% ל-4.25% - וההורדה הראשונה מאז 1 בינואר 2024, שנתיים כמעט של קיפאון.

למה דווקא עכשיו?

בשנתיים האחרונות, בנק ישראל לחץ חזק על הבלמים. האינפלציה דהרה, המחירים זינקו, והריבית עלתה מאפס כמעט עד 4.75%. המשימה הייתה ברורה: לעצור את עליית המחירים המשתוללת.

וזה עבד. האינפלציה ירדה. היא עומדת היום על 2.5% - בדיוק בתוך היעד שקבעה הממשלה (1%-3%). אבל במקביל, הכלכלה התקררה. המלחמה, הריבית הגבוהה, האי-ודאות - כל אלה גרמו לעסקים להסס, למשקיעים להמתין, ולאזרחים להדק חגורה. כשאנשים מפחדים ללוות בגלל שהריבית גבוהה מדי, הם לא מקימים פרויקטים ועסקים - ואז גם פחות כסף מסתובב במשק.

אז מדוע הנגיד החליט להפשיר את המצב דווקא עכשיו? שלוש סיבות עיקריות:

ראשית, האינפלציה תחת שליטה. אחרי שנתיים של מאבק, המחירים התייצבו. אפשר להרים רגל מהבלם.

שנית, העולם כולו מוריד. ארה"ב ואירופה כבר הורידו את הריבית פעמים אחדות. ישראל נשארה לבד - המדינה היחידה כמעט מעשרות מדינות המערב שבה לא הופחתה הריבית במשך שנתיים.

ושלישית, המשק זקוק לעידוד. אחרי למעלה משנה של מלחמה, צריך לתת לכלכלה אוויר לנשום.

אבל רבע אחוז? מי ישמע?

"אז מה," שאלה ביתי, "אם הם הורידו רק רבע אחוז, מה זה משנה?"

שאלה מצוינת. בואו נעשה חשבון מהיר: נניח שיש למשפחה משכנתא של מיליון שקל במסלול פריים. רבע אחוז זה חיסכון של בערך 2,500 ש"ח בשנה הקרובה. זה הרבה אבל לא משהו דרמטי למשפחה. 

אז למה כולם כל כך מתרגשים?

דמיינו ג'יפ צבאי

"בואי אספר לך משל," אמרתי לה. "תדמייני ג'יפ צבאי שיוצא למשימה ארוכה. שישה חיילים בתוכו, וכל אחד סוחב על הגב ציוד כבד - מים, אוכל, ציוד לילה, תחמושת. הג'יפ צפוף, הוא כבד, הוא שותה הרבה דלק, והם צריכים לעצור לתדלוק לעיתים תכופות."

"נשמע סיוט," אמרה ביתי.

"בדיוק. ואז פתאום מודיע המפקד בקשר: ' בעצירה הבאה כל אחד מוריד פריט אחד מהציוד שלו. לא צריך את כל מה שסחבתם.'"

"מה יקרה?" שאלתי.

ביתי חשבה רגע. "כל אחד מוריד משהו קטן - אולי בקבוק מים אחד, או ציוד שהוא לא באמת צריך. זה לא הרבה לכל אחד, אבל בכל זאת זה משמעותי"

"בדיוק!" עניתי. "פתאום לכל חייל יש פחות משקל על הגב וקצת פחות צפוף וגם הג'יפ כולו קל יותר, המנוע לא צריך להתאמץ כל כך בעליות והוא צורך פחות דלק. יש יותר מקום לנשום. וכבר עכשיו - לפני שבאמת הורידו משהו - כולם מרגישים טוב יותר. למה? כי הם יודעים שבעצירה הבאה יהיה יותר קל."

איך זה קשור לכלכלה?

"תראי," הסברתי, "המשק שלנו בנוי על מינוף - זה אומר שרוב הכסף שמסתובב בכלכלה הוא בעצם חוב. וכשכל המשק בנוי על הלוואות - אפילו שינוי קטן בריבית משפיע על כולם."

"ניקח לדוגמה פרויקט בנייה. מאחורי דירה אחת יש שרשרת שלמה של אנשים שלוקחים הלוואות: הזוג שקונה את הדירה לוקח משכנתא. היזם או החברה היזמית לוקחים הלוואה למימון הקרקע והבנייה. הקבלן המבצע לוקח אשראי לגישור על עלויות עבודה וחומרים. האדריכל והמהנדסים - רבים מהם עם משכנתא משל עצמם. הפועלים והספקים - חלקם קונים רכב או ציוד במימון."

"לכולם יש חובות, וכל אחת מההלוואות האלה מתייקרת או מוזלת כשהריבית משתנה. אז ירידה של רבע אחוז אולי מרגישה קטנה לכל אחד בנפרד - אבל כשהיא נוגעת בכל השרשרת בבת אחת, ההקלה מצטברת. פתאום יש קצת יותר אוויר ליזם, לקבלן, לדיירים, לפועלים - והמשק כולו מרגיש קל יותר."

"ויש עוד משהו," הוספתי. "המגמה. כשאנשים רואים שהריבית מתחילה לרדת, הם מתחילים לצפות שהיא תמשיך לרדת. וזה כמו שאמרו לחיילים בג'יפ שבעצירה הבאה כל אחד יוריד עוד פריט. כבר עכשיו כולם מרגישים טוב יותר."

ביתי חשבה על זה. "אז בעצם הכלכלה עובדת על תחושות?"

"חלקית כן," עניתי. "אנשים שמאמינים שהמצב ישתפר מתחילים להשקיע, לבנות, לקנות - והמצב באמת משתפר. זה נקרא 'ציפיות', וזה אחד הדברים החזקים ביותר בכלכלה."

מה צפוי בהמשך?

"אז הם ימשיכו להוריד?" היא שאלה.

"אף אחד לא יודע בוודאות," עניתי. "בנק ישראל לא מתחייב מראש. ההערכה היא שהם ימתינו עד סוף פברואר עם ההורדה הבאה, אבל הם יבחנו כל פעם מחדש - מה קורה עם המחירים, איך מתקדם התקציב, מה המצב הביטחוני.

"זה כמובן לא מדע מדויק," הוספתי. "לפעמים לוקח זמן עד שהמזגן משפיע, ולפעמים החלון פתוח וכל האוויר בורח החוצה. אבל בנק ישראל מחזיק את השלט, והוא צריך להחליט מהי הטמפרטורה האופטימלית. אבל המסר ברור," אמרתי. "אחרי שנתיים שבהם המזגן היה על 'קר', הוא מתחיל להתחמם."

ברמזור, ביתי פתחה קצת את החלון ואוויר צח נכנס פנימה. "הרבה יותר נעים ככה," היא אמרה.

חייכתי לעצמי.