כשהדוד מאמריקה סוגר את הארנק

הסיוע האמריקאי לרכישת נשק הולך להסתיים בשנים הקרובות. מה הוא נתן לנו, אילו מגבלות באו איתו, ואיך ייראה החשבון כשנצטרך לשלם בעצמנו

לפני כל חג זה מגיע. הודעה מהמעסיק, קוד בטלפון, ותו שי של כמה מאות שקלים שאפשר לממש ברשת אחת בלבד. מי שקיבל תו כזה מכיר את ההמשך: מסתובבים באתר הרשת, מגלים שהמוצר שרצינו נמכר דווקא בחנות אחרת, ובסוף קונים משהו שבסדר גמור, רק לא בדיוק מה שהיינו קונים לו היה בידינו מזומן. כלכלנים יודעים להסביר את זה: מתנה שאפשר לממש רק במקום אחד שווה למקבל קצת פחות מהסכום שכתוב עליה. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו לא מחזיר את התו.

גם מדינת ישראל מקבלת כבר עשרות שנים תו שי ענק מארצות הברית, כמעט ארבעה מיליארד דולר בכל שנה, שאותו מממשים בעיקר אצל יצרני הנשק האמריקאים. לפני כמה ימים הודיע הנשיא טראמפ שהסיוע הזה מגיע לסופו בסוף השנה האזרחית. לפי הטיוטה שמתגבשת עכשיו, ובשונה מההודעה הדרמטית של הנשיא, הסיוע יימשך כרגיל עד 2028, ואחריו יבוא הסכם אחרון וקצר של חמש שנים, בהיקף שנתי דומה. ההסכם עוד לא נחתם והפרטים עשויים להשתנות, אבל הכיוון כבר נקבע: הסיוע בדרך לסיומו.

מהלוואה צנועה למתנה הגדולה בעולם

הסיוע ותיק כמעט כמו המדינה עצמה. כבר עם הקמתה קיבלה ישראל מארצות הברית הלוואה של מאה מיליון דולר, ובשני העשורים הראשונים העזרה האמריקאית הסתכמה בעיקר בהלוואות ובעודפי מזון. את הנשק קנינו אז בעיקר מצרפת. המפנה הגיע בתחילת שנות השבעים, ובעיקר עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כשהרכבת האווירית האמריקאית וחבילת חירום של מיליארדי דולרים עזרו לצה"ל לעמוד על הרגליים.

בעקבות הסכם השלום עם מצרים הסיוע הפך לשגרה. בעיצומה של המלחמה הקרה, השלום הזה היה הישג אסטרטגי לאמריקאים: מצרים, הגדולה במדינות ערב, עברה מהמחנה הסובייטי למחנה האמריקאי. כדי לשמור על ההישג, ארצות הברית התחייבה לתמוך בשני הצדדים, ומאז שתיהן מקבלות ממנה סיוע שנתי. בשנות השמונים, כשהמשק נאבק באינפלציה של מאות אחוזים, מענק חירום אמריקאי עזר גם לייצב את הכלכלה. באמצע שנות התשעים הציע ראש הממשלה נתניהו בקונגרס לוותר על החלק האזרחי של הסיוע, ובתוך עשור הוא נעלם בזמן שהחלק הביטחוני דווקא גדל. ההסכם האחרון, שנחתם בימי הנשיא אובמה, הוא הנדיב מכולם. בסך הכול קיבלה ישראל מארצות הברית כשלוש מאות מיליארד דולר במונחים של היום, יותר מכל מדינה אחרת.

בשנים האחרונות השתנה גם האינטרס האמריקאי. הסיוע הבטיח לתעשיית הנשק האמריקאית לקוח קבוע, אבל מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה אירופה, יפן ודרום קוריאה מגדילות את תקציבי הביטחון, וליצרנים האמריקאים יש תור של קונים גם בלעדינו.

תו קנייה אמריקאי

עיקר הסיוע הביטחוני אינו כסף שהממשלה יכולה להוציא כרצונה. הקונגרס מאשר אותו מדי שנה, והוא מיועד בעיקר לרכש בארצות הברית. כך הגיעו לחיל האוויר מטוסי הקרב החמקניים, וכך נקנו חלק גדול מהחימושים המונחים. ישראל אף נהנתה מתנאים מיוחדים: כספי הרכש מגיעים בתחילת השנה לחשבון נושא ריבית, ואפשר לחתום על עסקאות ארוכות על חשבון כסף שעוד לא הגיע.

כמו תו השי מהעבודה, גם התו הזה שווה למקבל קצת פחות ממה שכתוב עליו. עד כמה פחות? ראם עמינח, לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל, סיפר שבתוך צה"ל דולר של סיוע "נסחר" בין היחידות בכשמונים אחוז מערכו. ההבדל הוא שהחנות היחידה שבה מותר לממש אותו היא במקרה חנות הנשק הגדולה והטובה בעולם.

גם למתנה יש מחיר

מי שמממן רוצה גם להשפיע, והמחיר שולם לאורך השנים בכמה מטבעות. את הראשון שילמה התעשייה הישראלית. בשנות השמונים פיתחה התעשייה האווירית את הלביא, מטוס קרב כחול לבן, ושני אבות טיפוס כבר טסו בשמי הארץ. וושינגטון לחצה לבטל את המיזם, בין היתר כי לא רצתה לממן בכספה מתחרה ליצרנים שלה, ובמקביל התנהל בישראל ויכוח חריף על עלותו. הממשלה ביטלה אותו על חודו של קול אחד, ובתעשייה האווירית התחיל גל פיטורים.

המטבע השני הוא חופש הפעולה. בתחילת שנות התשעים עיכב הנשיא בוש האב ערבויות להלוואות שנועדו לקליטת העלייה מברית המועצות, והתנה אותן בעצירת הבנייה ביהודה ושומרון. ובמלחמה האחרונה עוכב כזכור משלוח של פצצות כבדות בגלל המחלוקת על הכניסה לרפיח. המטבע השלישי פוליטי: הסיוע הפך לסיסמת בחירות בארצות הברית. בשמאל האמריקאי מאשימים בעזרתו את המתחרים במימון המלחמה בעזה, ובימין של "אמריקה תחילה" מציגים אותו ככסף שיוצא מהמדינה במקום להישאר בה. טראמפ עצמו הסביר את ההחלטה בכך שהסיוע הפך למטרה קלה מדי בידי מועמד מוסלמי במישיגן.

מישהו יצטרך לשלם

הסכום בדולרים דווקא עלה עם השנים, אבל הכלכלה שסביבו גדלה הרבה יותר מהר. בשנות השמונים מימן הסיוע כמעט חצי מתקציב הביטחון. היום, לפי המכון למחקרי ביטחון לאומי, מדובר בפחות משישית ממנו, ובפחות משלושה אחוזים מתקציב המדינה כולו. ועדיין, זה לא כסף קטן. מדובר על כשנים עשר מיליארד שקלים בשנה: סכום איתו אפשר להקים שלושה בתי חולים בכל שנה, או הפחתת מיסים חודשית של 430 שקלים לכל משפחה ישראלית.

כאן אין קיצורי דרך. באוצר כבר מזהירים שהחור ייסגר בקיצוצים במשרדים אחרים, בהעלאת מסים או בגיוס חוב, כלומר בחשבון שיעבור לילדים שלנו. וזה קורה בזמן שתקציב הביטחון כבר תפח בעקבות המלחמה, ועסקאות רכש גדולות נחתמו מתוך הנחה שהכסף האמריקאי ימשיך להגיע.

יש כמה דברים שמרככים את המכה. הראשון הוא הזמן: אם הטיוטה תאושר, נשארו כשבע שנים להתארגן. השני הוא שההגנה מפני טילים, כיפת ברזל, קלע דוד וחץ, צפויה להמשיך לקבל כסף אמריקאי, וההערכה היא שהמימון לה אף יגדל. והשלישי הוא שאין צורך להחליף כל דולר בשקל, ואולי המהלך אפילו יביא לייעול. קשה יותר להתייעל כשחלק מהתקציב מגיע בתווי קנייה, ומערכת ביטחון שמשלמת מכיסה תצטרך לשאול על כל עסקה אם היא באמת נחוצה.

מה קונים בעצמאות

היתרון הראשון כלכלי. שקל שמערכת הביטחון מוציאה בארץ משלם משכורת לעובד במפעל בצפון או בדרום, שמשלם מס ועושה קניות במכולת השכונתית. כלכלנים יזכירו שבמשק שכמעט אין בו אבטלה, עובד שמייצר פגז הוא עובד שלא בונה דירה, ולכן הרווח למשק כולו קטן ממה שנדמה. ועדיין, התעשייה שלנו בנויה לזה: בשנה שעברה חתמו התעשיות הביטחוניות על עסקאות ייצוא בכמעט עשרים מיליארד דולר. מטוס קרב חמקני היא לא תייצר, ואת אלה נמשיך לקנות באמריקה, מעכשיו בכסף שלנו.

היתרון השני הוא יותר עצמאות ופחות מנופים בידי זרים. תלות בספקים לא נעלמת כשמשלמים, וגם מי שקונה בכסף שלו צריך שמישהו יסכים לשלוח לו תחמושת באמצע מלחמה, כמו ב-1973. אבל מדינה שמשלמת בעצמה כבר לא נבחנת מדי שנה בוועדה של בית מחוקקים זר. השלישי הוא הורדת פרופיל בזירה הפוליטית האמריקאית, ומעבר ממענק לשותפות של פיתוח וייצור משותפים. והרביעי קשה למדידה במספרים: מדינה שמקבלת מענק מדי שנה נתפסת, גם בעיני עצמה, כמי שעדיין צריכה עזרה.

בחזרה הביתה

כשישראל קיבלה את ההלוואה הראשונה, היא הייתה מדינה ענייה של כמיליון תושבים. היום חיים בה עשרה מיליון, והכלכלה שלה יכולה לשאת את הנטל, גם אם זה יכאב. הוויתור לא יהיה פשוט, וכולנו נשלם יותר. ועדיין, יש משהו בריא ברגע שבו מי שנעזר שנים ארוכות מתחיל לעמוד בהוצאות שלו בעצמו.

את הרגע הזה אני פוגש לא מעט גם אצל משפחות צעירות. לפעמים זו עזרה קבועה מההורים, ולפעמים אלה התשלומים והמענקים שנכנסו בשנים האחרונות אחרי חודשים ארוכים של מילואים. לאט לאט הכסף הזה נבלע בהוצאות הקבועות: הגן, הרכב, ולפעמים גם החזר משכנתה קצת גבוה ממה שתכננו. כל עוד הכסף מגיע, אף אחד לא שם לב. הקושי מתחיל ביום שבו ההורים יוצאים לפנסיה או מתחילים לעזור לאח הצעיר, או כשהצו האחרון מסתיים והתלוש חוזר להיות תלוש רגיל.

לכן כדאי לעשות בבית את מה שהמדינה נאלצת לעשות עכשיו: לבדוק אילו מההוצאות הקבועות נשענות על כסף שתלוי בגורם חיצוני, ולבנות את התקציב כך שהחודש ייסגר גם בלעדיו. את תו השי לחג נמשיך לממש בשמחה. רק כדאי שהמשכנתה לא תהיה תלויה בו.