צומת קוקה קולה: מי בכלל צריך אותנו?

הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני חרם היא להיות מישהו שקשה לוותר עליו. הכלל הזה נכון למדינה, והוא נכון לא פחות גם למשפחה

ביום שישי, 15 באפריל 1966, שלח יהודי ששמו מורי הנדוורקר מִברק למשרדי קוקה קולה בניו יורק. אביו, נתן, פתח חמישים שנה קודם לכן דוכן נקניקיות בקוני איילנד, חוף הבילויים של ניו יורק. באותן שנים כבר הייתה 'ניית׳נ׳ס פיימוס' רשת מוכרת שמכרה הרבה מאוד נקניקיות, וגם הרבה בקבוקי קולה. במברק הבהיר מורי שאם קוקה קולה לא תשנה את החלטתה ותמשיך להשאיר את המשקה מחוץ לישראל, הדוכנים שלו יפסיקו למכור אותו.

זמן קצר קודם לכן ביקשה חברה ישראלית זיכיון לייצר קוקה קולה בארץ, וקוקה קולה סירבה בנימוק שהשוק הישראלי קטן מדי. בארצות הברית רבים לא האמינו לנימוק הזה. ברקע עמד החרם הערבי, שהוכרז עוד לפני קום המדינה ונוהל ממשרד מיוחד בדמשק. הוא לא הסתפק באיסור לסחור עם ישראל. כל חברה זרה שעשתה עסקים עם ישראל נכנסה לרשימה שחורה ואיבדה את השווקים הערביים, ובסכנה היו גם חברות שעבדו עם החברות שברשימה. כך הגיע החרם עד חדרי הישיבות בניו יורק ובטוקיו. מבחינת קוקה קולה החשבון היה פשוט: ישראל קטנה, העולם הערבי גדול.

את החשבון הזה שינה המברק של מורי ולחץ של ארגונים ואנשי עסקים יהודים. עוד באותו יום אישרה החברה ייצור בישראל, וב-1968 יצאו הבקבוקים הראשונים מהמפעל בבני ברק.

צריכים אותך או את החברים שלך

את הסיפור הזה הכריעו יהודי ארצות הברית. לקוקה קולה היה מעט להרוויח בישראל והרבה להפסיד בניו יורק, והערבות ההדדית שלהם הטתה את הכף.

איך נראית מדינה שאין לה כוח כזה? ישראלים ותיקים זוכרים את התשובה מהחנייה. גם יצרניות הרכב היפניות חששו לאבד את השווקים הערביים, ומצאו לכך פתרון משלהן. לפי יובל אליצור, שהיה אז הקונסול הכלכלי של ישראל בניו יורק, הן התחלקו בשוק: חברה אחת, סובארו, תמכור לישראל ותוותר על מדינות ערב, וכל השאר ימכרו למדינות ערב ויוותרו על ישראל. לכן שנים ארוכות מי שרצה לקנות בישראל מכונית יפנית קנה כמעט רק סובארו במחיר שלא היה צריך להתמודד עם מתחרים. לאף אחת מהיצרניות לא היה אכפת במיוחד מהשוק הישראלי, וכך קיבלנו את מה שנשאר.

מה השתנה מאז

סנקציות וחרמות חזרו לכותרות. המכון למדיניות העם היהודי מנה לאחרונה יותר מ-120 צעדים נגד ישראל ב-62 מדינות, וביום שישי שעבר אמר ראש הממשלה שהוא חושש גם מסנקציות על הבנקים ושביקש להכין תוכנית ל״כלכלה עוקפת״, בין השאר באמצעות מטבעות דיגיטליים. בנק ישראל השיב שקריפטו אינו יכול לשמש דרך לעקוף סנקציות ושצריך לשמור על הקשרים עם שותפות הסחר.

ישראל של היום רחוקה מאוד מזו של 1966. חברות השבבים הגדולות בעולם מפתחות כאן חלק ממוצריהן החשובים, וחברות סייבר ישראליות מגינות על בנקים ועל בתי חולים באירופה ובארצות הברית. גרמניה קנתה מישראל את מערכת ההגנה חץ 3 בעסקת הייצוא הביטחוני הגדולה בתולדות המדינה. ובאפריל השנה, כשביקשו כמה ממדינות האיחוד האירופי להשעות את הסכם הסחר עם ישראל, עצרו גרמניה ואיטליה את המהלך. אי אפשר להוכיח שדבר אחד הוביל לשני, אבל קשה יותר להחרים מדינה שיש לה משהו שאחרים צריכים.

עם זאת לא כדאי לשקוע בשאננות. כשצריכים אותך סנקציה נגדך עולה לצד השני יותר, אבל היא עדיין אפשרית. כ-40% מהגז שצרכה אירופה באו מרוסיה, ובכל זאת היא הטילה על רוסיה סנקציות כבדות אחרי הפלישה לאוקראינה ושילמה על כך ביוקר בחשבונות החשמל. גם בסיפור הקולה מוכרי הנקניקיות לא ביטלו את החרם הערבי. הם רק הוסיפו משקל לכף השנייה של המאזניים.

הבנק בפרנקפורט אינו שואל מי חשוב

יש מקום שבו גם החשיבות שלנו אינה עוזרת. כדי להעביר דולרים או יורו לחו״ל, בנק ישראלי חייב לעבור דרך בנק זר, שנקרא ״בנק קורספונדנט״. אם הבנק הזר יחשוש שהעברה מסוימת קשורה לפעילות שהוטלו עליה סנקציות, הוא עלול לסרב לבצע אותה, ובמקרה הקיצוני לנתק את הקשר, גם בלי שום חוק שמחייב אותו. מחלקת הציות של בנק בפרנקפורט אינה בודקת אם גרמניה צריכה את ההיי-טק הישראלי. היא בודקת אם ההעברה שווה את הסיכון.

במשוואה הזו אנחנו החוליה החלשה. הדולר אינו צריך אותנו, ואנחנו צריכים אותו. לכן לא די להיות נחוצים.

צריך גם להימנע מתלות בגורם אחד. מהנדסים קוראים לזה יתירות: במטוס נוסעים יש שני מנועים, כדי שתקלה במנוע אחד לא תפיל אותו. במדינה המשמעות היא בנקים שמחזיקים קשרים עם כמה בנקים זרים במדינות שונות, כך שסירוב של אחד מהם לא יעצור את הכסף. יצואנים מוכרים גם באסיה ובמפרץ ולא רק באירופה, ובנק ישראל מחזיק את יתרות המט״ח בכמה מטבעות, מהדולר והיורו ועד הין והיואן.

גם תעשייה מקומית היא סוג של מנוע נוסף. אחרי העיכובים במשלוחי תחמושת מחו״ל הורחב בשנים האחרונות הייצור שלה בארץ. כל אחד מהדברים האלה עולה כסף בימים רגילים ומחזיר את עצמו ביום שבו אחד המנועים נעצר.

איך מונעים חרם על המשכורת?

שתי ההגנות האלה עובדות גם במשק הבית. להיות נחוצים נשמע אולי כמו עצה לקריירה, אבל זו גם החלטה כלכלית. עובד שיודע לעשות משהו שקשה למצוא לו תחליף, שורד בגלי קיצוצים בקלות רבה יותר ויכול לבקש העלאה בביטחון רב יותר. בעל עסק שהלקוחות שלו תלויים בשירות שהוא נותן יכול להעלות מחיר בלי לאבד אותם.

ההגנה השנייה היא יתירות, וכדאי לבדוק אותה במספרים. נניח שמעצב גרפי עצמאי מכניס 18,000 שקלים בחודש, 12,000 מהם ממשרד פרסום אחד שהוא עובד איתו כבר שנים. הוא נקרא לשלושה חודשי מילואים, ובזמן הזה המשרד מעביר את העבודה למעצב אחר. החוק מגן על שכירים מפיטורים בגלל מילואים, אבל הוא אינו מחייב לקוח לחכות לעצמאי. כשהמעצב חוזר הביתה, נעלמו שני שלישים מההכנסה שלו. אילו היו לו שישה לקוחות שמשלמים 3,000 שקלים כל אחד, לקוח שעוזב היה לוקח רק שישית.

אותו היגיון חל על כל המשפחה: משכורת שאינה יחידה כשאפשר, חסכונות שאינם כולם בסל אחד וכרית נזילה לכמה חודשי מחיה. בתקופה של טלטלות בשוק העבודה, מגלי פיטורים בהיי-טק ועד עסקים קטנים שנפגעים בגלל מילואים ארוכים, הכרית הזאת היא הכלכלה העוקפת שלנו. היא אינה מונעת את המשבר, אבל היא נותנת זמן לחפש לקוח חדש או עבודה חדשה בלי להסכים מייד לכל הצעה.

לפני שישים שנה מי שפתחו לישראל את הברז של הקולה היו מוכרי נקניקיות בקוני איילנד. ישראל עצמה לא הייתה נחוצה אז לאיש, אבל החברים שלה היו נחוצים מאוד. היום יש לה הרבה מה להציע בעצמה. המשימה של המדינה וגם של המשפחה היא לדאוג שימשיכו לרצות את מה שיש לנו, ושאיש לבדו לא יוכל לסגור לנו את הברז. ואם תמזגו השבת קולה זירו, אפשר להרים כוסית לכבוד מורי הנדוורקר.