על מכירת חמץ ושיגעון הNFT

בחודש מרץ של שנת 2021 הציע ג'ק דורסי, מייסד הרשת החברתית טוויטר, את הציוץ הראשון שלו למכירה פומבית. ההצעה הגבוהה ביותר עמדה על מעל לשלשה מליוני דולרים, ונראה שהעולם השתגע באופן סופי.

איך אפשר בכלל למכור ציוץ? בדרך כלל, כדי למכור משהו צריך להיות הבעלים שלו, כדי שאדם יחשב כבעלים על רכוש, על כסף או חתיכת נדל״ן - הם צריכים להיות רשומים על שמו, וכדי שמשהו יוכל להיות רשום על שם הבעלים שלו, הוא צריך להיות ייחודי.

כשמדובר בחפץ ממשי כמו שעון יד זה די ברור - השעון שאנחנו רואים וממששים הוא השעון שנמכר. אנחנו יכולים להניח שמי שמחזיק פיזית בחפץ הוא הבעלים שלו. שמדובר בנדל״ן או במשהו שלא נמצא פיזית אצלי זה קצת יותר מורכב, אבל עדיין - פיסת הנדל"ן הזו ייחודית, אפשר להקים בה בניינים, והיא יכולה להיות רשומה על שמי בטאבו. הנכס הייחודי רשום על שמי באופן בלעדי.


איך אפשר למכור ציוץ?

הבעיה מסתבכת כאשר מדובר על נכס דיגיטלי כמו ציוץ בטוויטר, פוסט בפייסבוק או סרטון ביוטיוב. במדיה הדיגיטלית, כל עותק זהה לחלוטין - הציוץ נראה בדיוק אותו הדבר מכל המחשבים בעולם, וכל מי שנכנס ליוטיוב יראה בדיוק את אותו הסרטון. מה המשמעות של 'למכור בעלות על הסרטון' אם יש אינסוף עותקים אפשריים של אותו הסרטון בדיוק? מה הופך אם כך את הציוץ הראשון של מייסד טוויטר ל'ייחודי'?

הנה עוד דוגמה: האמן ואן גוך צייר ציור בשם 'ליל כוכבים'. זה ציור אחד, כלומר יש עותק אחד בעולם של הציור הזה (אפשר לראות אותו במוזיאון ה'מומה' בניו יורק, אם תרצו, או כאן למטה מתחת לפסקה). אפשר כמובן לקנות עותק מודפס של הציור בחנות המזכרות של המוזיאון, אבל העותק יעלה לכם חמישה דולרים, והמקור כל כך ידוע שכבר קשה לתת לו מחיר מרוב שהוא נדיר. כלומר לייחודיות הזו, לעובדה שיש רק עותק אחד (היצע) והרבה אנשים שמכירים ורוצים ומעריכים (ביקוש), יש מחיר. ומי שרשום כבעלים של היצירה הזו צריך להיות היום מאד מאד עשיר.

אבל לציוץ של מייסד טוויטר, גם אם הרבה אנשים מעריכים אותו, אין ייחודיות, אז איך אפשר להיות הבעלים שלו ולמכור אותו?


רישום בעלות בעידן הדיגיטלי

כאן נכנסת טכנולוגיית הבלוקצ'יין, אותה טכנולוגיה עליה מבוסס מטבע הביטקוין המפורסם, שמאפשרת ליצור רישום בעלות מאובטח על מה שאנחנו רוצים - על כסף, על נדל״ן או על ציוץ. מעין נסח טאבו על משהו דיגיטלי.

רישום הבעלות הזה (שנקרא NFT) נגיש לכולם, כולם יכולים לראות מי היה הקונה הראשון, למי הוא מכר וכן הלאה, ובצורה מאוד מעניינת - זה מאפשר לנו לרשום בעלות על נכסים דיגיטליים, כמו הציוץ הראשון. בשונה מהיצירה עצמה שניתנת לשכפול, רישום הבעלות הוא ייחודי, ולכן הוא מזניק את המחיר - ומאפשר למכור יצירות דיגיטליות, ולמעשה כל פיסת מידע דיגיטלית.

אם אתם מרגישים קצת מבולבלים זה בצדק. בסדר, אז מישהו רשום בתור הבעלים של הציוץ הזה, אבל אנחנו עדיין יכולים לקרוא את הציוץ. אני עדיין יכול לראות אותה בדיוק כפי שהבעלים שלה רואה אותה. מה בעצם המשמעות של להיות הבעלים של התמונה, חוץ מהרישום?

אם נחזור רגע לדוגמה של הנדל״ן - כולם יכולים לטייל ולעשות פיקניקים בקרקע החקלאית בחולות אשקלון אבל רק האדם שעל שמו רשומה הקרקע הוא הבעלים האמיתי שלה. לפעמים דווקא הרישום הייחודי הוא זה שיוצר את הבעלות, את הערך, את הנדירות וגם את המחיר...


המבוכה סביב מכירת החמץ

אפשר לדון ולחשוב על זה עוד הרבה, אבל רגע, זה מזכיר לנו משהו אחר - מכירת חמץ.

הסיפור של מכירת חמץ מביך את חלקנו בכל שנה מחדש. למתבונן מבחוץ זה נראה כמו פיקציה אחת גדולה; הרי אף אחד לא באמת מתייחס לגוי שרוכש את החמץ כאדם קונקרטי, ובטח שאף אחד לא חושב שהקונה יכול לגשת אל החמץ בפסח ולהנות ממנו. ממילא, זה נתפס על ידי רבים כעוד ׳טריק׳ שהיהודים מצאו כדי להתמודד עם הלכה הדורשת הקרבה כלכלית (דוגמאות מפורסמות נוספות הן הפרוזבול והיתר העסקה - אולי נתייחס לזה בדיוורים עתידיים).

גם הדרך שבה המכירה מתבצעת מפחיתה אמון בתהליך - בעבר זה היה בתנאים של הפסד מרובה וכלל מכירה 'אמיתית', וכיום בסך הכל צריך למלא טופס אינטרנטי פשוט באתר הרבנות הראשית ובאחת להכשיר איסור תורה של בל יראה ובל ימצא. אז מה הסיפור?

כמו שראינו בפתיחה על NFT, המערכת הכלכלית כולה עברה הפשטה מוחלטת. אם בעבר כדי לרכוש חפץ היה צריך לבצע הגבהה או משיכה, כלומר לנכוח פיזית במקום בו החפץ נמצא, היום מספיק ללחוץ על כפתור במערכת המסחר של הבורסה וכך להעביר מיליוני דולרים מרשות אדם אחד לאדם אחר.

אם בעבר כל שטר של מאה דולר שממשלת ארה״ב הדפיסה היה מגובה במטיל זהב שנמצא באוצרותיה הרי שמאז שנות השבעים הקשר הזה התנתק וכיום הדולר המהווה את הבסיס למסחר העולמי לא מגובה בשום נכס ממשי.

הכלכלה המודרנית כולה מתנהלת כך, בצורה מאד מופשטת, כמו מכירת החמץ שלנו.




 

ועוד משהו על מכירת חמץ, וההבדל בין אז והיום: אנחנו חיים בחברת שפע. אם בעבר לאדם היה מספר ספור של פרטי לבוש, ריהוט וכמות אוכל במזווה המספיק לתקופה קצרה, הרי שהיום עם הירידה בעלויות הייצור והשינוע, פיתוח טכנולוגיות לשימור מזון ועלייה כללית באיכות המוצרים והשירותים אדם יכול למצוא את עצמו עם כמות מאד נכבדת של מזון במזווינו המלאים מזן אל זן.

אם בעבר ביעור חמץ כלל שריפה של פרוסות הלחם האחרונות שנשארו בבית, היום ביעור חמץ יכול לגרום בפועל לבזבוז אדיר של מוצרים איכותיים. גם אם מדובר ב2-3 שקיות של איטריות ומספר קופסאות שימורים מדובר במישור הלאומי על השחתה רבתי של מזון טרי ואיכותי ולכן ברמה הציבורית מדובר בהחלט בדבר שאפשר להתייחס אליו כ׳הפסד מרובה׳.

חג הפסח הוא הזדמנות עבור כולנו לעשות ׳בדק מזווה׳ ולבחון את מנהגי הבעלות, הצריכה והאגירה שלנו. בחודש הסמוך לפסח יש לנו הזדמנות לאפס את מלאי המטבח ולהפגש מחדש עם כל מיני קופסאות מזון שהסתתרו בחלקים העמוקים של המקפיא.

אחרי חודשים ארוכים של אגירת חורף מגיעה ההתחדשות האביבית - להפטר מתבלינים ישנים שכבר אבד קסמם, להעביר מזון משומר מיותר לעמותות, לרוקן את המדפים העמוסים ולראות איך אפשר להסתדר יפה מאד במשך שבוע עם מצה מרוחה בשוקולד השחר או באבוקדו :)




 

מוזמנים לקרוא גם: האם כדאי לדעתנו להשקיע בביטקוין?

453 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול